עזה היא משל שלא היה ולא נברא - משל תלמודי על שנאת זרים מובהקת. משל שהוא מירקם אותיות ומלים מודרניות על גוויל אנכרוניסטי המשתרך מפה ועד כל הודעה חדשה. עזה היא מראה מלוטשת הלוטשת עיני זכוכית ומקווה להחליפן במהרה ברקמה חיה. עזה מנקרת בתודעה, יוצרת תחושה שיש תקווה, או גאולה, לעולם אם רק יאות להישמע לקללה: לך לעזה! ברגע כזה, אם נלך לשם - השנאה תתפוגג, השלום ישרור והנצח יפזר פירורים מארנקו על ראשי ההמונים המריעים.
אין זרים, אומר פתגם מימי מתן תורה בהר-סיני, אלא יהודים. עברים – הם נקראים, מן העבר האחר, אותו עבר שאיש מן הישוב אינו רוצה להיוולד בו או לעבור אליו ולחיות בו. לכן הם נימולים – כי אינם שייכים לשום דבר עלי אדמות. זרים, כפי שאמרנו (והיפוך המלה - סוד). כיוון שהשנאה קיימת לנצח גם היהודים קיימים והם מתניידים מדור לדור, מיבשת ליבשת, ממדינה למדינה ועזה הולכת איתם כי שערה של העיר נישא על כתפי שמשון – אם לא אכפת לכם. את השערים הוא השליך ליד חברון אבל את הבעלות עליהם העביר לדורות הבאים. השערים האלה ומכלול מיומנות הברזל הובאו לעזה על-ידי 'פליטים' ממדינות-הים שהיום מכונות בפי-כל: איחוד-אירופי. השנאה המשיכה להתגלגל מתוך העולם האלילי אל העולם הנוצרי שנוצר, הפלא ופלט, על-ידי יהודים שטרחו לערבב אגדות תלמודיות במרק סמיך של אלילות יצרית, דמונית. היהודים נותרו זרים, קוביות לחם מטוגנות במרק שנוצר.
עזה של היום היא עדין סמל השנאה. היום היא מאוכלסת ב'פליטים' עם ותק של 70 שנה, שגם נכדיהם וניניהם, עד כלות הדורות, מתכבדים בתעודת 'פליט' מטעם האו"ם. האו"ם ידוע כ'סומך נופלים וזוקף כפופים' הנסמכים על שולחנו הנדיב. למה?
כלומר, למה זה לא קורה לפליטים של מלחמת העולם השנייה? למה לא לפליטי המלחמה על סוריה? ומה קרה לפליטי כל שאר המלחמות הטובות שנוצרו, נבחו וכשכשו בזנבנו לאורך השנים המוסריות המיוסרות? למה? כי פה מדובר במקרה פרטי של שנאה נצחית, כללית, שירדה על העולם ועל יהודיו ברגע שהשמים ירדו והתחברו להר שבו ניתנה לנו תורה. עזה של היום היא פרי השנאה הנוראה במאבק הסמוי המתחולל 'על חיים ועל המוות' בין העולם ליהודי. בקרב היהודי – העולם הינו העלם והסתר, רחוק מן המציאות כמרחק המזרח מהמערב. זה המשל. כשאתם, בעיקר השמאל שבנו, רואים ילדים שדופים חפים מפשע, לבושים בלואים וסחבות, משליכים אבנים על גדר, מבעירים צמיגים ומפריחים בלוני אש, אני רואה אנשים מטופחים, מעונבים, כבדי משקל, מתורבתים, בעלי נימוסים אירופיים, מעבירים מעטפות נפץ גדושות בהמחאות לג'יהאד העזתי על גרורותיו...
השנאה ליהודי עוברת בירושה וזכינו שהגולה תנדוד על פני כל הימים בעקבותינו ותגיע גם לארץ ישראל. 'אמת מארץ תצמח' אומרת לנו התורה והיא באמת צומחת. כשעזבנו את המקום והלכנו לגלות אמרו לנו הנביאים שהארץ תיוותר בשיממונה עד שנחזור. חזרנו – וצמחה סביבנו שוב שנאה אדירה וסבוכה שהגויים מעבר לים מטפחים בשקידה עמלנית, חרוצה ונלהבת. אבל מה שמפחיד אותי אינם הגויים ועמי הארצות אלא היהודים שהתקבצו כאן ולכאורה הקימו לעצמם מדינה עצמאית, יהודית כרצונם - שאיפתם מאז ומתמיד... גם צבא צה"לי אדיר וכלכלה סוחפת וגדושה הקימו. אז מה לא בסדר במשוואה שכולם מרוצים ממנה? הגולה. הגולה באה עמנו, הלכה כמו צל. בימים ההם כשגוי התהלך ברחובה של עיר ונתקל ביהודי, חלף על פניו מבלי שסטר לו או בעט בו (מתוך הרגל), היה זה מפני שהגוי התעצל או שהיה שיכור מדי או שאולי היה מת, רחמנא-ליצלן. האם לא זה מה שמתרחש מדי יום ביומו, שבוע בשבועו – בעזה של היום? אם שבט יהודה הסגיר את שמשון לפלישתים בעזה למה שאנחנו לא נסגיר להם את תושבי עוטף עזה? כאמור, עזה רק משל היא, משל על שריפת שדות וכמה שועלים...
לקינוח הרי לפניכם סיפור פיקנטי מחייו של איינשטיין מי שאמור היה להיות נשיאה הראשון של מדינת היהודים. לאחר שברח מגרמניה הנאצית ונקלט באמריקה הטובה, זכה איינשטיין למשרה מתגמלת באוניברסיטת פרינסטון המהוללת. שם פגש באחד הפרופסורים הגרמנים המפורסמים ורבי הזכויות בגרמניה שנאלץ גם הוא להימלט על נפשו מפני הנאציזם. ישבו שני המכובדים על ספל-קפה ברחובה של עיר אקדמית שלווה ואיינשטיין שאל את הקולגה המכובד: האם אינך מתגעגע לגרמניה, אדוני? המכובד הביט מחויך בפיזיקאי הגאון שזכה לתהילת עולם ואמר, למה שאתגעגע? אני לא יהודי.
