בתחום השקפות העולם, גורמי היסוד למחלוקת הם התיישנות עולם המושגים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והאכזבה מהפוסט-מודרנה ותרבות האנרכיה שזו חוללה בעולם המערבי שאימץ אותה. אלה כאלה לא הביאו מזור לעולמנו. חופש הפרט איננו המענה המספק לחופש אמיתי בחברה פלורליסטית. חופש הפרט, כאשר הוא מתעלם מהזולת או מקבוצות אינטרסים בעלי השקפות שונות, מחולל מציאות חברתית בלתי נשלטת ובלתי נסבלת, שנזקיה גדולים מתועלתה. חופש איננו סבלנות וסובלנות. חופש הוא מתן היתר לגחמות למצות את מערכת ההגנות שבנתה החברה סביב היחיד, תוך התעלמות מהעובדה שחיי חברה שונים מאוסף סתמי נרחב של חיי יחידים. הגלובליזם, שביקש להיות אחד מתוצרי מושג ה"חופש החדש", הפך באותו אופן ובזכות אותה שיטה, לגורם בלתי מייצב במדינות ובין מדינות לשכנותיהן.
ההנחה שחופש הוא מושג אוניברסלי, בעל אותה משמעות עצמה לכל יחיד ולכל קהילה, איננה מתקיימת בשום מקום. כך, למשל, חופש הדיבור או הביטוי הפך לחופש השיסוי, והחתירה לתפוצת המידע ולחופש הגישה אליו, ליסוד לפגיעה אנושה באמינות ומהימנות המידע המופץ לציבור. תנועה חופשית הפכה ל"מהפכה" דמוגרפית, בחסות שלילה מתחסדת של זכותן של מדינות וקהילות לשמר אורח חיים רצוי להן, זכויות ונכסים.
"קדושת המלה" הנאמרת או נכתבת, הפכה באמצעות מושג "הנרטיב" למכשיר מניפולטיבי למחיקת האבחנה הברורה בין "לוחם חופש" - מי שמנסה להתנגד בכוח לכפיה בכוח של מרות זרה; ל"טרוריסט" - מי שמקדם, תוך שימוש באלימות כלפי גורמים לא לוחמים, אינטרס פרטי או פרטני שלו, תוך העדפת עצמו על זולתו באותו עניין עצמו. "קדושת המלה" שהייתה בעבר מכשיר רב עוצמה וקבוע בידי יחידים ומדינות בכדי להבטיח מערכת יחסית רצויה ביניהם, הופכת במציאות החדשה למושג יחסי, זמני ופרשני. במעמדו החדש מנוצל מושג זה באמצעות פרשנים מתווכים ( בתי-משפט, בוררים מגשרים וכו') לטשטוש הבנות והסכמות ולזריעת כאוס חברתי; וכך הלאה.
הוויכוח בשאלות של השקפות עולם הולך ותופח בשנים האחרונות ומקיף מושגי יסוד קריטיים לחברה ולסדר העולמי, ובכללם הדמוקרטיה: מטרותיה, גבולותיה ומגבלותיה. בין אם יוזמות והשראות אלה באות ממדינות בעלות ניסיון ותק ואותוריטה בתחום שמקורה, ובין אם מצד מדינות או קהילות המעצבות לראשונה את עמדותיהן העצמאיות, פריצת הגבולות הכוללת אינה מוסיפה בריאות להרמוניה הפנימית במדינות או לייצוב מערכת היחסים ביניהן.
ארה"ב, כדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם, ובעלת ניסיון לא מבוטל בהפעלת משטר דמוקרטי אופייני לה, נותנת את הטון גם בהתפתחויות המקומיות והגלובליות החדשות. מאז הבחירות לנשיאות 2016, מתנהל בה מאבק אידיאולוגי בין חוגים שמרנים, שרובם מיוצגים על-ידי המפלגה הרפובליקנית, לבין חוגים ניאו-ליברלים, שרובם מיוצגים על-ידי המפלגה הדמוקרטית. לדעתי, ליבת הדיון היא עצם קיומה של ארה"ב "הישנה", ובתנאי קיצון עצם קיומה כמדינה אחת. בעוד השמרנים מבקשים לשמר על הסדר הישן עם תיקונים שעיקרם התאמה לזמן, חותרים הניאו-ליברלים "לעולם גלובלי": לעולם ללא מדינות, ולעם ללא אומה - ערב רב של מהגרים ישנים וחדשים בשילוב עם ילידים, המהווים יחד את "ציבור האזרחים", שתמהילו נקבע באקראי, באמצעות גבולות פתוחים, דמוגרפיה כאוטית. במערכת מסוג זה, זכויות האזרח נזילות ומוכתבות על יסוד המבנה האישי של בית המשפט העליון לחוקה, אשר מעצב באמצעות פרשנות משפטית את אמריקה החדשה.
הבטחת כוח
בעולם הניאו-ליברלי, המדינות הן סרח-עודף של העבר והגישה חותרת לפרקן בהדרגה באמצעות סירוס כוחן ומעמדן עד להבאתן למעמד של חוסר רלוונטיות. גישה זו מאמינה שאת יעדיה ניתן להשיג על-ידי חופש תנועה חסר גבולות ובקרה, תקשורת המונים רב-ערוצית חסרת כללים, אחריות ובקרה ציבורית, חופש דיבור שבו ניתנת עליונות ברורה ומוחלטת לזכויות הפרט (
כבוד האדם וחירותו). בעולם זה היחיד הוא אזרח העולם. ארגונים בינלאומיים ואמנות רב-לאומיות שמחייבים את המדינה, הופכים בנושאים רבים למחליפי ריבונותה. אירגונים אלה הופכים באופן זה לכוחות בעלי אינטרסים משל עצמם, בראש וראשונה שימורם והבטחת כוחם. הם אינם סרים למרותו של איש מלבד בעלי השליטה בהם - אלה, בשיטה דמוקרטית, הם נציגי כלל אזרחי העולם ובשיטה גלובלית הם יחידי הסגולה שמחזיקים בידם את מנגנוני הכוח של השיטה. ככל שקטנה יכולת המדינה להגן על אזרחיה וזכויותיהם, השלטון עובר בפועל לחברות ולארגונים הבינלאומיים, כשהמדינות הן באות-כוחם של ארגונים והסדרים גלובליים אלה - מעין עולם של מדינת-על אחת, שמחולקת לפלחים ופלחי משנה, שכולם בה כפופים לחוקים הגלובליים, אך למעשה אינם שותפים לעיצובם או לפיקוח על יישומם.
ברור שזו תמונה אוטופית כשם שכל רעיון הגלובליזציה הוא רעיון אוטופי. מבחינות רבות מזכיר הרעיון את הקומוניזם הבינלאומי הישן. רעיון השוויון בו היה יפה ומלהיב, אולם לא ניתן בו פתרון ממשי לשאלה כיצד מגיעים לשוויון זה מכל מצב נתון, כיצד משמרים אותו וכיצד מתגברים בדרך לשני אלה על האינטרסים הקיימים כיום במדינות, במיוחד במעצמות, שמחזה זה הוא לצנינים בעיניהם וכוחם רב להם להשפיע על המדינות שלא לבחור בדרך חתחתים מפוקפקת זו. במציאות של אי-ודאות כזו, הרס הקיים שאותו מקדמים אבירי הניאו-ליברליזם, הוא סכנה עולמית גדולה בהרבה מההתחממות הגלובלית.
בישראל מנהלים ויכוחים דומים, אולם אנו איננו מעצמה עולמית ויכולת ההשפעה הגלובלית שלנו מצומצמת. מאידך-גיסא, היכולת של חוגים ניאו-ליברלים קיצוניים לשבש כאן את החיים הסדירים מוגבלת פחות, ולכן הוויכוח רלוונטי גם עבורנו. הוא רלוונטי גם בגלל הקשר עם ארה"ב ועם העובדה שהחלשות ארה"ב תשליך בנושאים רבים על מצבה של ישראל.
לעומת זאת, הדיון בשאלת מהות הדמוקרטיה בישראל, אינו יכול ואינו צריך להיות חלק מהדיון האמריקני; בארה"ב הוא קשור קשר גורדי לחוקה האמריקנית שאינה רלוונטית לנו. הואיל והמציאות הפוליטית, הלאומית והאסטרטגית שלנו שונה, גם הפתרון שנעצב כאן חייב להיות מותאם להבדלים אלה. ישראל נמצאת מזה שנות דור בתהליך עיצוב מחדש של ההוויה הדמוקרטית והמציאות השלטונית בה. המציאות המקומית עוצבה בהשפעת שלוש תקופות: העידן הראשון - כ-20 שנות שלטון מוחלט של הסוציאל דמוקרטיה "הפועלית"; בשנים אלה עוצבו מספר סקטורים אליטיסטיים - חוגים באקדמיה, במערכת המשפט, באמנות, בחברות הפיננסיות ובפיקוד העליון של מערכת הביטחון. העידן השני - תקופת המעבר שבין המהפך הפוליטי של 1977, לבין התייצבות הגוש הימני כגוש פוליטי שמסוגל לשלוט לאורך זמן. העידן השלישי - התקופה מבחירות 2009 בה שולטים נתניהו והליכוד ברציפות במדינה. תקופה זו התחילה עוד בימי שרון כראש
ממשלה וראש קדימה, וחוללה שתי רעידות אדמה פוליטיות שליליות: ההינתקות (2005) ומלחמת לבנון השנייה (2006), שאחריהן התייצבה ההגמוניה של נתניהו.
מספר שאלות יסוד חייבות להיפתר בטרם נגיע לנקודת ההכרעה הפוליטית במחלוקת הלאומית בין הימין לשמאל על העיצוב הסופי של גבולות המדינה ואופיה. שני הנושאים יצטרכו לקבל ביטוי חד ערכי לפחות בחוקי יסוד, אם נקודת הזמן להכרעה תקדים חקיקת חוקה. ב-10 השנים האחרונות לליכוד הגמוניה פוליטית, אבל החוגים האליטיסטיים מהתקופה הראשונה דלעיל, נותרו בהן חזקים ובעלי השפעה. ברור לכולם שאנו מתקרבים להכרעה בשאלת הסכסוך הישראלי-פלשתיני, והכרעה זו תכלול גם שינויים פנימיים חשובים. בהשראת החוגים האליטיסטיים, שלהם קשרים הדוקים עם הסוציאל דמוקרטיה באירופה ועם השמאל במפלגה הליברלית בארה"ב ובמדינות מערביות נוספות, להשפיע הן על הפתרונות הפוליטיים והן על עיצוב מערכת היחסים הפנימית בתוך ישראל בין זרועות הממשל הדמוקרטי, בהתאם לרוח הנושבת במערב אירופה (בעיקר) ובשמאל האמריקני. ניסיונות אלה מחריפים את הוויכוח הפנימי ומקצינים עמדות בשתי השאלות המרכזיות: גבולות ואופיה הדמוקרטי של מדינה יהודית. סגירת הפרצות הקיימות בחוקי-היסוד של מדינת ישראל בשאלת הגבולות, בשאלת מעמדם הלאומי והאזרחי-אישי של המיעוטים בארץ ובהפרדת הסמכויות בין זרועות הממשל, היא עתה משימה חשובה ודחופה.
גורם מחוקק
תהליכי ההכרעה התחילו והם מתקדמים, לטעמי, בעצלתיים. במחלוקת שבין בית המשפט העליון לכנסת על גבול הסמכות ומקור הסמכות השיפוטית של בית המשפט העליון, מחלוקת שלה השפעות על התנהלות בית המשפט גם בסוגיות הנוגעות לעיצוב הגבולות ושאלות של הביטחון הלאומי, נעשה צעד חשוב אחד בחקיקת חוק-יסוד "חוק הלאום". החוק הגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, דהיינו: מדינה שבה קיימת רק ריבונות לאומית אחת - זו, היהודית. הרעש הציבורי סביב חקיקה זו נבע מן החשש שבית המשפט לא ישכיל לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של הכנסת כגורם המחוקק היחיד במדינת-ישראל, וינסה כדרכו בעבר לבטל את חוק הלאום. לדעתי, על הכנסת לקדם במהירות את חקיקת "חוק יסוד השיפוט", עוד לפני הבחירות הקרובות לכנסת ולהציג לציבור הכרעה זו בבחירות כאחד הקריטריונים בהם מבקשות הכנסת והממשלה את גיבוי העם לחקיקה זו.
בימים האחרונים שמענו שוב את דבריה של השופטת חיות, נשיאת העליון, בבית הנשיא, בעניין המתקפות כביכול על בית המשפט. ברוח "הפייק ניוז" המקובלים כיום, בקרה חיות את הביקורת הציבורית, כשהיא משלמת מס שפתיים לזכותו של הציבור לבקר, אבל יותר רומזת על כך שהייתה מצפה שביקורת זו תהיה רופסת ואנמית. כלומר: העם יכול לבקר אבל אל לו לחשוב לרגע שבסמכותו לקצוב לבית המשפט ולשופטיו את גבולות זכויותיהם וסמכויותיהם; העם - לחוד, והשופטים - לחוד. זו איננה דמוקרטיה
2.
אם אין בכוונתנו לוותר על זכותנו הריבונית ולהעביר את זכות ההכרעה לגבי אופיה של המדינה בה אנו חיים לידיים זרות בכל שאלות היסוד - יהודית, דמוקרטית, חילונית, דתית, ציונית וכו' - על הציבור באמצעות הכנסת להכריע בשאלות אלה ולא שום גורם אחר - לא פנימי ובוודאי לא חיצוני.
את דרכי הניהול וההתנהלות קובעים החוקים; הביצוע הוא בידי הממשלה המואמנת על-ידי הכנסת. שיפוט הוא משימת בתי המשפט ולא חקיקה. פרשנות משפטית במסגרת החוק - כן. מחוץ למסגרת החוק - לא. מדיניות לאומית אינה נקבעת על-ידי בתי המשפט, אלא על-ידי הממשלה באישור הכנסת ועל-פי חוק. לא ייתכן שמדיניות לאומית תנוהל על-ידי שני גופי שלטון בעלי אוריינטציה מנוגדת; את האבסורד הזה חייבים להפסיק לאלתר. שלטון העם איננו סיסמת-סרק; הוא הווית הדמוקרטיה. כשרצון העם אינו מהווה נר לרגלי רשויות השלטון שהעם מינה, מבטל הדבר בפועל את רצון העם. זו אינה דמוקרטיה אלא אוטוקרטיה אותוריטרית.
בתיקוני חקיקה שיבואו ככורח המציאות המשתנה, חייבת המדינה לקבוע את ההבדל בין מעמדם של אזרחים למי שאינם אזרחים גם בענייני החוק והמשפט. חייבים לקבוע במפורש שלא יינתן מעמד משפטי לגופים זרים או למי שאינם אזרחים ישראלים בשאלות עקרוניות הנוגעות להכרעות ממשליות מוסמכות של ישראל. בשאלת, האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל, טוב תעשה אם תנער מהן את האבק ותבחן מחדש את הצורך להישאר מחויבת להן. מחויבות משפטית לקהילה הבינלאומית אינה צריכה להיות עונש למדינת-ישראל.
קבלת מרות
מערכת המשפט חייבת לקיים איזונים בין בני פלוגתא הבאים לפניה - עקרון השוויון לפני החוק. זכות הפרט, במיוחד כאשר מדובר בגחמה אישית, איננה חשובה יותר מזכויות כל הפרטים האחרים שמעשה היחיד עשוי לפגוע בהן או להזיק להם.
בית המשפט עשה בשנים האחרונות לא מעט מאמצים לפגוע ולשבש את אמון הציבור בו, בין אם התכוון לכך ובין אם לאו. האמון ילך ויפחת ככל שיתעלם בית המשפט מדעת הקהל ולא ישכיל לתקן את דימויו בעיני הציבור. איש אינו מצפה שבית המשפט ישפוט לפי דעת הציבור, אבל רבים מצפים ממנו להיות ער לדרכי התנהלותו כבית משפט-ישראלי. אי-תלות מערכת המשפט הוא עקרון נכון, כל עוד מערכת המשפט אינה חורגת מתחומי הסמכות המוקנים לה בחוקי המדינה; אי-תלות לעולם איננה אבסולוטית.
האווירה הציבורית כלפי זרועות השלטון ובית המשפט בכללן, נשענת על תחושות שמקורן בטיב השרות לציבור, פעילות במסגרת קונצנזוס רחב וקבלת מרות הריבון. כאשר המציאות הפוכה, אי-אפשר לסתום לעם את הפה - הוא ידבר ואף יצעק. "דעת המקום" איננה האמת; היא דעת המקום. כשאמת איננה אבסולוטית, מן הראוי שתוגדר בדרך דמוקרטית על-ידי מקור הסמכות, ולא בדרך אוטוקרטית.
