נכון להיום, באפשרותנו לחלק את המחויבות האירנית הנרחבת בסוריה לחמישה רכיבים ברורים: לוחמה ישירה של כוחות אירניים ובנייתה של תשתית אירנית, נוכחותם של שליחים של משמרות המהפכה, מבנים מקבילים שבנתה אירן בתוך מערך כוחות המשטר הסורי, קבוצות שהקימו משמרות המהפכה מסוג "חיזבאללה הסורית", ומאמצים אירניים רחבים יותר לחולל שינוי והשפעה דמוגרפיים על החברה הסורית בכללותה. בשיאה של המלחמה בסוף 2016, נכחו בסוריה 10,000-7,000 אנשי משמרות המהפכה ו6,000-5,000 חיילים מהצבא האירני הסדיר. המספרים ללא ספק צנחו מאז. אירנים אלו היו מעורבים בלוחמה ישירה, והנתונים המספריים לגבי האבדות האירניות משקפים זאת. בין נובמבר 2012 למרס 2017 - התקופה שבה התחוללה מלחמת האזרחים בשיא עוצמתה - איבדה אירן מעל 2,100 איש, ובהם 418 קצינים בכירים. יותר מ-7,000 אירנים נפצעו. בין ההרוגים נמנו דמויות בכירות במשמרות המהפכה, כדוגמת הגנרל חוסיין חמאדאני, שנהרג בחלב באוקטובר 2015, והגנרל מוחסן גאג'אריאר, שנהרג בפברואר 2016. אירן הקימה בסוריה 19 בסיסים מבצעיים ולוגיסטיים. בין היתר מדובר בבסיס אל-קיסווה שבאזור הכפרי של דמשק, שהוקם כבסיס קבע למבצעים צבאיים בדרום דמשק עבור כוחות אירניים ועבור הדיוויזיה הראשונה של מיליציות אסד; בסיס החממות, הממוקם ליד נמל התעופה של דמשק ושהסברה היא שהוא מטה משמרות המהפכה בסוריה - האחראי לפריסתם של כוחות של משמרות המהפכה המגיעים לסוריה דרך האוויר לאזורים שונים במדינה; ושדה התעופה T4, במרחק 50 ק"מ מתדמור, הבסיס הראשי לאזורי המזרח והמרכז, שמשמרות המהפכה השתמשו בו לריכוז כוחות לפני המתקפה על חלב. ב-2016 הוא הכיל מעל 1,000 פלוגות של משמרות המהפכה. דיווחים מספר מרמזים, כי בסיס זה ננטש לאחרונה על-ידי האירנים כתוצאה מתקיפות ישראליות ממוקדות ומלחץ רוסי. רבים מן המתקנים האירניים ממוקמים בבסיסים קיימים של הצבא הסורי, שבהם מוצב גם כוח אדם סורי או רוסי. משמרות המהפכה והמיליציות בעלות בריתם שולטים כעת במישרין במעבר הגבול שבין עירק לסוריה באלבוכמאל/אל-קאים, עובדה שמאפשרת לכוח האדם האירני ולזה של המיליציות גישה ישירה לסוריה וממנה, בלא כל צורך בתיאום עם משטר אסד.

"החיזבאללות הסוריות"

מתחילת 2017 נוכחים בסוריה 20,000 חברי "ליווא פאטמיון", 20,000 אנשי מיליציות עירקיות המשתייכים לעשר קבוצות שונות, 10,000 לוחמים של חיזבאללה הלבנונית, ו-7,000-5,000 פקיסטנים. עם הדעיכה במבצעים קרביים גדולים צנח עתה מספר זה, שלמעשה עלה וירד לסירוגין לאורך המלחמה. במסגרת הגיוס למגוון המיליציות, הידועות לפעמים בשם "החיזבאללות הסוריות", פעלה טהרן לפי מודל שהשתמשה בו בעירק. הוא מבוסס על פיתוח מיליציות שגודלן משתנה, בסיסיהן מקומיים והן לובשות פנים מגוונות. הן פועלות להוציא לפועל יעדים אידיאולוגיים כמו גם יעדים אחרים של הטלת מרות אזורית, בדומה לאחיותיהן הלבנוניות והעירקיות. קבוצות אלו כוללות, לדוגמה, את קוואת אל-רידחה מאזור חומס, אל-ראליבון מאזור סעידה זיינאב שבנפת דמשק, וגדוד 313 מאזור דרעא. קבוצות אלו, בדומה למיליציות העירקיות השיעיות, מקיימות שיתוף פעולה הדוק עם כוחות הביטחון הסוריים, אך מגויסות עצמאית על-ידי אנשי משמרות המהפכה וחיזבאללה ואינן משולבות רשמית בצבא הסורי.

טיהור אתני

כפי שהוזכר, תרומה מרכזית של האירנים למאמץ המלחמתי של המשטר הייתה יצירתם של מבנים צבאיים-למחצה, כדוגמת "צבא ההגנה הלאומי" ו"צבאות ההגנה המקומיים". צבא ההגנה הלאומי אורגן בפיקוחו של קאסם סולימאני בתחילת 2013, והיווה ניסיון למסד מיליציות קיימות התומכות במשטר ושואבות בעיקר מן הקהילות העלאוויות והשיעיות. הוא ממלא תפקיד חשוב בהגנה מקומית, ומאפשר לצבא הסדיר ולמיליציות מרשת חיזבאללה לעסוק במבצעים התקפיים. צבא ההגנה הלאומי מילא תפקיד חיוני בהשלמת פער כוח האדם, שהיווה את האיום הגדול ביותר על המשטר באותה עת. כיום, מבנים אלו הם רכיב המשולב באופן מלא בכוחות הביטחון של המדינה הסורית. השיעים מהווים רק 2% מאוכלוסייתה של סוריה, וכוללים את העיסמאילים והתריסריים. עלאווים, הקבוצה האתנית התומכת באסד, מונים כ-12% מן האוכלוסייה. השמירה על השליטה בלב הארץ לתקופה שלאחר המלחמה כרוכה במאמצים מסוימים לחולל שינוי דמוגרפי מכוון ושיטתי, דהיינו טיהור אתני/דתי של קהילות סוניות; אלו עזבו או גורשו במהלך המלחמה ומקומן מתמלא כעת על-ידי שיעים ועלאווים תומכי המשטר. אירן ומיליציות החסות השונות שלה משתתפות בתהליך זה. באפריל 2018 פרסם משטר אסד את "חוק מס' 10", שנועד לסייע לשנות את הדמוגרפיה הסורית. החוק נותן לבעלי נכסי מקרקעין רק 30 יום ממועד קבלתו לחפש אפוטרופוס מקומי ולהגיש תביעת בעלות על הנכס שלהם. עם זאת, ברוב המקרים בעלי הנכס - שרובם מוסלמים סונים - עזבו עקב המלחמה ואין באפשרותם לחזור בתוך חודש. אם לא נרשמת כל תביעה כזו, הנכס מיועד להחרמה על-ידי המשטר. במקום הסונים שעזבו, מועברות לסוריה משפחות עירקיות שיעיות, במיוחד מהחבלים הדרומיים שאוכלוסייתם שיעית, על-מנת לאכלס את פרברי דמשק שפונו לאחרונה. חרקאת חיזבאללה אל-נוג'אב, כוח עירקי שיעי צבאי למחצה המקורב לאירן, פיקח על יישובן-מחדש של מאות משפחות כאלו. תהליך זה התרחש גם באזורים אחרים המקשרים את דמשק לחוף הים התיכון המאוכלס בעלאווים ולגבול עם לבנון.

יישארו כדי להרוויח

גישה מאתגרת יותר, אך שיטתית, מצד טהרן לשם ביסוס כוחה בסוריה היא באמצעות הפצתה של האידאולוגיה שלה, באמצעות יצירתם של מרכזי דת ובתי ספר. עם זאת, ההצלחה עד כה הייתה מוגבלת מאוד באזור זה, ושיקפה את האוכלוסייה השיעית המעטה ואת המסורות החילוניות החזקות של סורים עלאווים רבים. חרף כך, אירן הצליחה לשנות את דמותם של כמה מנהגים מקומיים, דתיים ותרבותיים, בעיקר בדמשק ובשכונת סעידה זיינאב, שבהן מתגוררים בכירים רבים במשמרות המהפכה ובחיזבאללה. לדוגמה, השנה התקיימו בדמשק חגיגות חג העשורא בסדר גודל שלא נראה עד כה. אך ההצלחה האירנית במובן זה הייתה מוגבלת, וסביר שתישאר כזו. אירן מילאה תפקיד מכריע בשימורו של משטר אסד. תרומתה הייתה בעיקר בתחום אספקתם של כוחות קרקעיים שמספרם מספיק לשם נטרול בעייתו המבנית של משטר אסד, הנובעת מבסיס התמיכה המגזרית הצר שלו. אירן גם תרמה תרומות כספיות גדולות למשטר שסבל ממחסור במזומנים, ושכלכלתו התמוטטה למעשה בתקופה הראשונה של המלחמה. המזומנים סופקו בתקופה שבה, לפני החתימה על הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האירנית, הוטלו על אירן סנקציות בינלאומיות חריפות. ההערכות של העלות הכוללת של המחויבות האירנית במהלך המלחמה בסוריה הן מגוונות, כשהאומדן השמרני ביותר, זה של הדיפלומט האירני בדימוס מנסור פרהנג, מעמיד את הסכום על 30 מיליארד דולר (הערכות אחרות מעמידות אותו על עד 100 מיליארד דולר). כעת בכוונתה של אירן להישאר בסוריה ולקצור את מלוא הרווח האסטרטגי והכלכלי של מחויבותה. כפי שניתן להבין מן התיאור המובא כאן, זוהי מחויבות רבת-פנים, הכוללת יסודות החודרים עמוק אל תוך מבני המדינה הסורית ושלא ניתן להבדיל בקלות בינם לבין אותם מבנים או יסודות אחרים שהם עצמאיים בבירור. היא כוללת תשתית פיזית, כוח אדם - הן של שליחים והן של האירנים עצמם - והשקעה כלכלית. אירן מעורבת בסוריה במשחק ארוך טווח, שבו המדינה מהווה רכיב אחד בלבד באסטרטגיה רחבה יותר לבניית כוח. רק תבוסה רצינית ביותר שתתרחש, אולי כתוצאה מלחץ נגדי צבאי וכלכלי חזק מאוד, תוכל לגרום לאירן - או לאלץ אותה - לסגת ממחויבות אסטרטגית זו. נכון לעכשיו, לפחות, לחץ נגדי ברמה זו אינו נראה כאפשרות קרובה.