הכנות לפרידה
ביום חמישי, ח' בתשרי ה'תשל"ד - יומיים לפני המלחמה (יום ה-ע' פחות שתיים, במינוח הצבאי) - הוכרזה כוננות ג' בכל הצבא, וגייסו את צוותי האוויר של חיל-האוויר. באותו היום דיווח הסוכן המצרי ד"ר אשרף מרואן לדובי, מפעילו ב"מוסד", את הקוד "כימיקלים" - מלחמה בשער.
באוגדת סיני 252, שישבה על קו תעלת סואץ, נמשכו המסיבות וההכנות לפרידה מאלוף אלברט מנדלר, מפקד האוגדה, שהיה אמור לסיים את תפקידו. תא"ל קלמן מגן, מחליפו, כבר היה בשטח, אך מנדלר אמר, שאינו מאמין, שתהיה החלפה בגלל המתיחות בקו (לעיתונאי, ששוחח עמו בין כסה לעשור, הוא רמז על אפשרות מלחמה). למרות זאת, נמשכו ההכנות למסיבת הפרידה ולחילופי המפקדים.
באוגדת סיני לא הורגשה הכוננות, גם בשבת, למרות שהתצפיות דיווחו על המשך ההכנות המצריות למלחמה. בצבא המצרי פקדו על החיילים לאכול, ולשבור את צום רמדאן; ואצלנו החלו ההכנות ליום הכיפורים.
לפני הצהריים בשבת כינס מנדלר את שלושת המח"טים שלו (אל"ם פנחס נוי, אל"ם דן שומרון ואל"ם אמנון רשף), והודיע להם על המלחמה. אף אחד מהם לא הזדרז לשבור את הישיבה, ולדווח לפקודיו על המלחמה. זה נעשה רק בתום הישיבה - כמה דקות לפני שפרצה המלחמה.
יתר על כן, כשביקש יום-טוב תמיר, מג"ד 9, לקדם את מחלקות הטנקים שלו ל"סנפירים" (עמדות ליד המעוזים), כפי שנקבע ב"שובך יונים", עצר אותו מפקד האוגדה, כביכול כדי לא להרגיז את המצרים. גדוד 9 הגיע מאוחר מדי לשטח, ובדרכם ל"סנפירים", הושמדו כמעט כל הטנקים שלו.
קצת קודם לכן, הציע ברוך הראל, פינקו, סגן-מפקד האוגדה, שהוא (ולא מנדלר) יערוך את כוחות האוגדה במערך קדמי מול המהלך המצרי. מנדלר סירב בתקיפות.
בסיכומו של דבר רק ההפצצה של מטוסים מצריים והפגזת תותחיהם הבהירו, בשעה 13.50, כי פרצה מלחמה. אך המעבר מרגיעה למלחמה לא היה קל, וארך כמה ימים.
גדוד סיור 9
באותו יום חמישי, ע' פחות שתיים, תפס סיור של חטיבה 14 צוות סיור מגדוד סיור 9 המצרי (משהו כמו סיירת מטכ"ל שלהם). קציני הסיור המצריים הועברו לרשות השב"כ, שחקר אותם.
למחרת, ערב יום הכיפורים, הופיעו אנשי השב"כ בלשכת אלוף פיקוד הדרום, ומסרו פרטים מחקירת המצרים: עומדת לפרוץ מלחמה בצוהרי יום הכיפורים. אלוף שמואל גונן-גורודיש וסא"ל דוד גדליה, קמ"ן הפיקוד, קיבלו בלעג את ממצאי החקירה, ואנשי השב"כ יצאו נכלמים מלשכתו. למחרת התברר, שהמצרים מסרו בחקירתם דברי אמת.
התעלמות
בצוהרי יום הכיפורים התקשר קצין תצפית ארטילרית, שישב בחרמון, למפקדה המרחבית, ודיווח, כי הסורים מורידים רשתות הסוואה ומסירים כיסויים מלועי תותחיהם. המפקדה לעגה לדבריו, וקראה לו 'פאניקר".
כמה דקות אחר כך רעדה רמת הגולן מאש התותחים הסוריים.
באופן שיטתי, התעלמו ערב המלחמה מדיווחי התצפיות. עד
הדקה ה-90 התעקשו אנשי המודיעין, כי לפניהם נפרס הצבא המצרי לתרגיל - גם אחרי שהתקבל המברק, ששלח
צבי זמיר, ראש המוסד, מלונדון, עם שחר יום הכיפורים, לאחר פגישתו עם ד"ר אשרף מרואן, הסוכן המצרי; ואין לכך שום הסבר הגיוני. האם זה משום שבעיני קציני המודיעין יש ערך גבוה יותר למודיעין, המגיע מהאזנה ומסוכנים? לו הקשיבו לתצפיות, חלק גדול מההפתעה היה נמנע. או שמא נבע הדבר מהיצמדות עיוורת עד לדקה התשעים ב"קונצפציה"?
למלא את הימ"חים
מרוב עיסוק במחדל ההתרעה, נעלמו מן העין מחדלים נוספים, שאינם שוליים כלל.
גיוס המילואים התעכב כיוון שמשה דיין, שר הביטחון, ורא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, לא הסכימו על כמות המגויסים - שתי אוגדות (דיין), או יותר (אלעזר) - וחיכו לפסיקתה של
גולדה מאיר, ראש הממשלה. שני הבכירים לא לקחו בחשבון כי בכל מקרה, אין במחסני הצבא (יחידות מחסני חרום - ימ"חים) די אפסניה לצייד צבא, שמנה שבע אוגדות; ואולי גם לא היו מודעים לבעיה. יתר על כן, גם לא היו לצבא די מובילי טנקים להניע את הרכב הקרבי המשוריין (רק"ם) לחזית, והמעט שהיו (כ-300) פוזרו בכל רחבי הצבא. לפיכך, מרבית הכוח - בסיני ובגולן - הגיע לקווים בנסיעה על גלגלים ועל זחלים. בסיכומו של דבר, הוחלט על גיוס כללי, שדורבן על-ידי חיילי המילואים, שהגיעו לימ"חים ביוזמתם, גם מבלי שנקראו.
כתוצאה מהמחסור באפסניה, לא היו די בגדי עבודה, סרבלים, ציוד מגן, נעליים ותרמילים לכוחות. אך גרוע מזה, למרות המחסור בלוחמים, נותרו עד תום המלחמה בבסיסים עורפיים מאות חיילי מילואים קרביים, שחוילו, אך לא יכלו להצטרף לכוחות הלוחמים, כי לא היה להם ציוד בסיסי.
הכול מדברים על הימ"חים, שחסרו ציוד, שהתכלה במהלך שנות השבעים. ממשלת ישראל נקטה מדיניות של אכילת מלאי, כדי להמיר תקציבים מביטחון לחברה ולרווחה - מבלי להגדיל את תקציב המדינה. זאת, כתוצאה מהלחץ, שיצרו עליה הפגנות ה'פנתרים השחורים'. למדיניות זו היה גיבוי אמריקני - הבטחה להניע ארצה, ביום פקודה, רכבת אווירית של אפסניה - שנוסחה בהסכם בין וושינגטון לירושלים.
כידוע, החלה הרכבת האווירית האמריקנית לנוע באיחור של כשבוע - בעוד שהרכבת האווירית והרכבת הימית הסובייטית הגיעו למצרים ולסוריה מיד עם פרוץ המלחמה.
בניגוד לשמועות - ברכבת האווירית האמריקנית (באמצעות מטוסים גלקסי וסטארליפטר של AMC - פיקוד התובלה האווירית האמריקני) כמעט שלא הגיעו אמצעי לחימה, אלא רק כמות אדירה של אפסניה - כובעים, מעילים, חולצות, מכנסיים, תחתונים, גופיות, גאטקעס, גרביים, נעליים וכדומה להם - שמילאה את המחסנים הריקים. רוב אמצעי הלחימה הגיעו ברכבת הימית, שאובטחה על-ידי ספינות חיל-הים הישראלי, כיוון שדובר בציוד כבד מאוד.
ההישענות ביום פקודה על רכבת אווירית אמריקנית חייבה להציב בוושינגטון נספח צבאי כריזמטי ואסרטיווי, שיהיה קצין הקישור הישראלי לפנטגון. אלוף מוטה גור לא היה כזה. מה עוד שכמה שבועות אחרי שהגיע לוושינגטון, הסתכסך הנספח הצבאי הישראלי החדש עם אנשי משרד ההגנה, והוכרז כבלתי-רצוי (פרסונה נון-גראטה) במסדרונותיו. את מקומו, כקצין הקישור לפנטגון, מילא תא"ל ישעיהו ברקת, סגנו. כלומר, מלכתחילה סבלה הנספחות הצבאית הישראלית מליקוי, כיוון שבמערכות צבאיות יש חשיבות רבה לדרגות ולבכירוּת.
ד"ר הנרי א' קיסינג'ר, מזכיר המדינה, ג'ימס ר' שלזינג'ר, שר ההגנה, וביל קלמנטס, סגן-שר ההגנה, טיפלו בהנעת הרכבת האווירית יחד עם שמחה דיניץ, שגרירנו בוושינגטון, ועם ברקת - במקום עם גור, שהגיע ארצה, כיוון שלא היה לו מה לעשות בפנטגון.
מה קרה לסורים?
למרות שנאלצו לדחות את מועד פתיחת המלחמה (שעת ה-ש') לשעה שתיים בצהריים, הצליחו הסורים מאוד ביום הראשון ללחימתם - ואיני מתכוון רק לכיבוש החרמון. אך הם עצרו, וכשחידשו את מתקפתם בהססנות, למחרת, כבר החלו טנקים של כוחות המילואים להגיע, ולמתקפה הסורית חסרה תנופה.
תורת הלחימה - לא רק הסובייטית - מדברת על רצף: להכות באויב כל הזמן, ולנצל הצלחה. הסורים לא עשו זאת, ולא הצליחו לסכל את צבירת הכוח הישראלי (אוגדה 210 ואוגדה 146), שבלם אותם לבסוף, ואף העביר את המלחמה לשטחם.
לא נראה, שכמו המצרים, רצו הסורים הישג קרקעי קטן, שישמש אותם אחר כך במשא-ומתן המדיני. כנראה, מטרתם הייתה, לפחות, לכבוש את כל רמת הגולן. תוכניותיהם שובשו בשל דחיית שעת ה-ש' ובשל הגיוס המהיר של עוצבות פיקוד הצפון. הסורים תכננו על כך, שכוחות המילואים יגיעו רק 72 שעות אחרי פרוץ המלחמה. הם הופתעו כשנתקלו בגולן במילואי צה"ל כבר ביום השני ללחימה.
יתר על כן, צבא נלחם כפי שהוא מתאמן. באימוני הצבא הסורי הודגשה דווקנות במילוי המשימה המוכתבת כלשונה. מפקדים - גם בכירים - לא תורגלו לאלתר. כלומר, הם לא תיקנו את התוכנית ששובשה, ודבקו בה.
גורם אחר היא תורת הלחימה הסורית, שהעתיקה כמעט אחד-לאחד את עקרונות תורת הלחימה הסובייטית - מבלי להתחשב בשוני האדיר בין רמת הגולן הצרה והלא-ארוכה לבין מרחבי מזרח אירופה.
מול הסורים, שפעלו לפי הספר, עמדו מפקדי חטיבות, מפקדי גדודים, מפקדי פלוגות, מפקדי מחלקות ולעתים מפקדי טנקים בודדים, שלחמו בכל מאודם, באלתור ובתעוזה. הם הדפו את הסורים שעל אחרי שעל; ואחר כך פרצו למזרח הגולן ("המובלעת"). בלחימה בסורים בלטו מאוד חטיבה 7 של אל"ם יאנוש בן-גל, חטיבה 679 של אל"ם
אורי אור, חטיבה 4 של אל"ם יעקב הדר, פפר, וחטיבה 9 של אל"ם מרדכי בן-פורת.
הסבר מעניין, שלמדתי מאל"ם יהודה וגמן, ידידי: בצבא של מדינה טוטאליטרית שוררות צייתנות מרובה ואווירה של "ראש קטן", שמונעת מהקצונה להעז ולאלתר.
מעניין, שגם כוח המשלוח העירקי, שפרץ לחזית הגולן בשנים-עשר באוקטובר, לא גילה יוזמה, דבקות במשימה ונחישות. מיד אחרי שנתקל בכוחות ישראלים, בלמו העירקים, ולא המשיכו את התקדמותם - למרות עדיפות אדירה שהייתה להם בטנקים מול הכוחות הישראלים המותשים.
