איבדנו את ההרתעה, אמר לי תמיר.
לא, עניתי לו. איננו יכולים לאבד מה שאין לנו.
הפסקת האש המבישה, שכפה עלינו חמאס בתנאיו, מלמדת שוב, שמשהו לא בריא מתרחש בצמרת מערכת הביטחון.
אחרי כשנה של הסלמה, ירו מעזה יותר מארבע מאות רקטות ופצצות מרגמה על עוטף עזה ביום אחד. במקום להוריד את הכפפות, ולהכות בחמאס ובארגונים הסוררים בעזה בחמת-זעם, שתלמדם לקח, העדיף הקבינט להסכים לתכתיב הפסקת האש. ופלא שבעזה חוגגים?
איני מתייחס לטיפשות של חשיפת החיילים, שהוסעו באוטובוס באזור חשוף לירי טילים נ"ט. תודה לאל, יש רק פצוע אחד באווילות זו. הפקרות וחוסר משמעת מלווים את צבאנו, מאז ומתמיד, וגובים מאתנו מחיר עתק.
כעת השאלה היחידה הנה מתי תיפתח האש מחדש? כיוון שאיפסנו את הרתעתנו, אפשר להבטיח, שהעווית הבאה של פתיחה באש תהיה בקרוב, ולא תינתן רגיעה של ממש לעשרות אלפי תושבי עוטף-עזה.
ושוב נחזור למילותיו האלמותיות של זאב ז'בוטינסקי: "... כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶש / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ ...". הוא כתב זאת ב'שיר בית"ר', כשש-עשרה שנה לפני הקמת המדינה. הדברים נכונים לצבאנו ולממשלתנו, שאינם מוכנים להתעמת, כדי להגן על תושבי המדינה, ולהקים לנו את קיר הברזל, שיגונן עלינו.
כזכור, הרומאים נהגו לומר, 'הרוצה בשלום ייכון למלחמה'. הבורחים ממלחמה, היא תשיגם בלתי מוכנים.
