אי-הפקת לקחים
טיפש עושה את אותה השגיאה כמה פעמים, מצוטט אלברט איינשטיין. לכן, חובה להפיק לקחים מכל פעולה - קרבית, מינהלית, או לוגיסטית. אפשר לראות את מלחמת יום הכיפורים כמופע נוסף של מלחמת ששת הימים ושל מלחמת ההתשה. צבאנו לא הפיק לקח ממלחמותיו, והשגיאות נשנו, כאילו לא שילמנו שכר לימוד כבד על לימוד הלקחים.
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בוועדת חקירה, שהחליפה את הנדרש - תהליך קשה ומפורט של למידת האירועים והפקת לקחים מהם. הפקת לקחים דורשת יושרה, בגרות, אומץ ואחריות. לעתים היא פוגעת ביוקרת המפקדים וביוקרת היחידה, אך בלעדיה צועדים במקום. כלומר, נסוגים.
את הפירות הבאושים של אי-הפקת לקחי יום הכיפורים שילמנו בשנות השבעים, ובעיקר, במערכת של"ג; וגם ממנה לא הפיקו לקחים. וזה מזכיר לי את הפסוק הנורא של שלמה המלך, החכם באדם, "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (
משלי כ"ו, י"א).
הג'וקר
בשנות השבעים החל צבאנו לפנטז על צליחת-סער של תעלת סואץ, למרות שכל משחקי המלחמה, שערך צה"ל, הראו, שהצבא המצרי יכול לצלוח את התעלה, ולהשתלט על חלקים גדולים של גדתה המזרחית. כלומר, על מעוזי התעלה ואולי אף מזרחה משם עד למצר מיתלה ולמצר גידי.
צליחת-הסער הותנתה בשליטה ישראלית על הגדה המזרחית של התעלה. גשר הגלילים, שפיתחה יחידת הפיתוח (יפתח) של חיל ההנדסה בראשותו של דוד לסקוב, היה הפתרון ההנדסי המופלא לסוגיית צליחת-הסער; ועליו נבנתה כל תורת המערכה הישראלית. כשהגשר כשל, היו בנמצא, למזלנו, אסדות "תמסחים" (ז'ילואה) והדוברות (פונטונים). כנאמר, "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (
תהלים קי"ח, כ"ב).
גשר הגלילים נוסה פעם אחת בתצורה חלקית, בתרגיל "עוז". לדברי כמה עדים, הוא כשל גם בניסוי הזה. זה לא הפריע להעניק למפתחיו - דוד לסקוב וישראל טל - את פרס ביטחון ישראל. איש לא חשב לעטר את יגאל יניב, מפקד גדוד הנדסה 634, שהביא את תמסחיו לתעלה כמעט על דעת עצמו.
פינוי המעוזים
לא היה שום היגיון מבצעי במאמץ ההנדסי האדיר להקמת המעוזים על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. הם היו מעטים מדי (32 מעוזים על פני יותר מ-180 ק"מ), לא נשמר קו ראייה ביניהם, והם לא חיפו אלה על אלה, כנדרש מקו הגנה. יתר על כן, המעוזים נבנו בחוסר היגיון צבאי, ולא אפשרו לחימה והגנה. בתרגילי צה"ל התברר, שבמקרה של מלחמה כוללת אין להם כל ערך, אפילו לא כתצפיות (מבלי להתייחס לעובדה, שהתעלמו מדיווחיהם עד פרוץ המלחמה). ואכן, המצרים החליטו, עקרונית, לא להתעסק עם המעוזים, אלא לעוקפם.
בסיכום תרגיל של פיקוד הדרום בשנת 1971, נקבע, שהטנקים הישראלים יתקשו לחבור למעוזים, שייוותרו לבדם. לכן, השתכנע
אריאל שרון, אלוף הפיקוד, שאין תכלית למעוזים במלחמה כוללת, והורה להציב בכל מעוז זחל"ם, או שניים, בהתאם לתכולתו, כדי לפנות את אנשיו בפרוץ מלחמה.
הזחל"מים הוצבו, אך בקושי השתמשו בהם בפרוץ המלחמה, כיוון שאוגדה 252 ופיקוד הדרום לא אישרו את פינוי אנשי המעוזים. רבים מהם נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי בגלל המחדל. יתר על כן, ההוראה הייתה ברורה וחדה, צה"ל אינו מפנה מעוזים. כשהצליחו טנקים לחבור למעוזים, ניתנה הוראה להוריד מהם בכוח את אנשי המעוזים, שקיוו להיחלץ באמצעותם. הטנקים, נאמר הגיעו למעוזים להילחם, ולא לפנותם. לטנקים הותר לפנות רק פצועים קשה.
בגזרה הצפונית של התעלה, שהייתה תחת פיקוד חטיבה מרחבית (חטמ"ר) 275 בפיקודו של אל"ם פנחס נוי (אלוש), לא רצו לשמוע על אפשרות לפנות את המעוזים - למרות בקשות רבות, שהופנו למפקדת החטיבה. בסופו של דבר, מאוחר מדי, ניתנה הפקודה לפנותם. על כך יש גרסה, הנתמכת על-ידי לוחמי המעוזים, שתיקי וידאס, קשרית בחמ"ל, נתנה את פקודת הפינוי על דעת עצמה.
המעוזים נקרעו בין שתי גישות - "הגנה ניידת", שהציעו שרון וישראל טל, ו"הגנה נייחת", שהציע חיים בר-לב, הרמטכ"ל. כשהחליט הרמטכ"ל להמשיך ב"הגנה הנייחת", למרות דעת שרון, סגר שרון על דעת עצמו מעוזים, צמצם את כמות הלוחמים במעוזים הנותרים, והקים את הקו השני של התעוזים. כשהוחלף שרון, כשלושה חודשים לפני המלחמה, התחיל אלוף שמואל גונן, מחליפו (שתמך בעמדת הרמטכ"ל ל"הגנה נייחת"), את המעוזים למעמדם. התוצאה - בלבול גדול בפרוץ המלחמה, שהוחרף עקב אי-השלמת התוכנית המבצעית "שובך יונים".
אור יקרות
אחת האגדות, השגורות ביותר, הנה על מערכות להזרקת דלק, שהייתה אמורה להצית את התעלה כשינסו המצרים לצולחה. המערכת נקראה, "אור יקרות", ולא פעלה, לא כיוון שהקומנדו המצרי שיבשהּ, אלא מפני שלא התכוונו להפעילה.
יחידת הפיתוח (יפתח) של חיל ההנדסה בנתה שתי מערכות "אור יקרות" - ליד מעוז "מצמד" בדרום התעלה וליד מעוז "חיזיון" ליד גשר פירדאן במרכז התעלה. כל מערכת כללה מתקנים להצתת דלק על תעלת סואץ, כדי ליצור חומת אש, שתמנע כל ניסיון צליחה. כל מערכת כיסתה כמאה מטר - בעוד שמרחב התעלה, שהיו בו 32 מעוזים, לא היה מוגן.
בפברואר 1971 נוסתה הגרסה הניידת של "אור יקרות". למרות הלהבה המרשימה, הוכיח הניסוי את אי-היתכנות המערכת, ונוצל להרתעת המצרים. ובכל אופן, בנו אנשי ההנדסה של אוגדה 252 מערכות-דמה, שנוספו לשתי המערכות האמיתיות, שתוחזקו בהתמדה, למרות כישלון הניסוי. במהלך הניסויים התברר, שהאש יכולה לפגוע גם בכוחות צה"ל על קו המים. כן נמצא, שלא נוצרה חומת אש.
ערב יום הכיפורים ביקש אלוף פיקוד הדרום אישור להפעיל את המערכת לצורכי הרתעה מול הצטברות הדיווחים על היערכות המצרים. האישור לא ניתן. בינתיים שלחה יפתח חוליה לבדיקת המערכת במעוז "מצמד", והיא נפלה בשבי המצרים.
המצרים עקבו בעניין רב אחרי הניסוי, ורשמו לפניהם את הצורך לנטרל את המערכת לכשיצלחו את התעלה. לפי המצרים, סתמו אנשי קומנדו שלהם את פתחי הצינורות בבטון. התברר, כי אלה היו צינורות-דמה. לטענות הללו אין סימוכין במסמכי השלל המצריים.
לפי ד"ר אודי בלנגה מאוניברסיטת בר-אילן, טען המהנדס יצחק שימקין, שהגה את רעיון המתקן להצתת התעלה, ובשלהי שנות השישים הציעוֹ למשה דיין, שר הביטחון. הרעיון נבדק על-ידי סגן המדען הראשי של מערכת הביטחון, אך איש לא פנה לשימקין.
כאמור, דחה שימקין את הטענות נגד רעיונו. לדבריו, שיבשו את תוכניתו. הוא סבר, שהיו יכולים להקים מחסום אש בעשרים המטרים הקרובים לגדה המזרחית, ולעכב לזמן מסוים את הגלים הראשונים של הכוח המצרי הצולח, שנעו בתעלה בסירות גומי.
ציון טייב אבד
אחת התעלומות הגדולות בקרב על החרמון הנה גורלו של רב"ט ציון טייב, שלא היה מסגל המוצב, אלא קשָר בגדוד הקשר של פיקוד הצפון, שהגיע למוצב לפני יום הכיפורים, כדי להפעיל ציוד קשר מסווג. בתחילה חשבו, שנשבה יחד עם אנשי המוצב. אחר כך התברר, שאיננו בין השבויים, ולא הוחזר. שבויים סוריים דיווחו על קבר אחים, שבו טמנו כמה ישראלים הרוגים, ולכאורה גופת טייב נמצאה בו.
לפי הרבנות הצבאית, נקבר טייב לאחר מכן בקבר זמני ליד קיבוץ לוחמי הגטאות, וארונו נטמן בהר הרצל. משפחת טייב לא קיבלה את הנתון, והפריכה את כל סימני הזיהוי, שסיפקה החברה קדישא הצבאית. ארבעים שנה לאחר המלחמה, העזו קטי אוליבר, אחותו של ציון טייב, משפחתה ועוזריה, ושברו את המצבה בהר הרצל. הם חפרו את קברו של טייב, ומצאוהו ריק. בקבר לא היו ארון קבורה ולא שרידי עצמות.
שנים טוענה משפחת טייב, כי רשויות הצבא הטעו אותה בטענה, כי ציון זוהה בוודאות, וגופתו טמונה בארון בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. עתירת המשפחה לפתוח את הקבר, ולזהות את הנמצא בו נדחתה בבג"ץ. בלית ברירה, עשו העזו בני המשפחה, וחפרו בקברו כביכול של ציון.
במלחמת יום הכיפורים יש כמה תעלומות כאלו; וכמו בכל מלחמה - יש נעדרים, שלא אותרו, ולא יאותרו, למרות המאמץ הניכר שנעשה לאתרם. קשה להאשים את משפחת טייב על שאינה מאמינה לצבא, לאכ"א ולרבנות הצבאית.
ציון אבד ביום הראשון ללחימה בחרמון, ומאז גורלו אינו ידוע. פדויי השבי מהמוצב מספרים, שלא השתתף בסעודה המפסקת, שנערכה במוצב; ובעצם, לא נראה מאז נכנס להפעיל את מכשיר הקשר הסודי בערב יום הכיפורים.
שאלה מטרידה: מדוע התאמצו השלטונות להוליך את המשפחה שולל?
(טור רביעי בסדרה)
