לפני מספר חודשים, בעוד ההתפרעויות על הגדר בעזה בעיצומן, בעוד העוטף הופך לנגד עינינו הכלות מירוק לשחור משחור, סברנו כולנו כי ההרתעה הישראלית הלכה לעולמה. נכס אסטרטגי, מהחשובים שהיו לנו, אבד. במקביל כמובן, העסיקה, את כולנו השאלה, לאן בכל זאת פנינו מועדות. מה תהיה מערכת היחסים העתידית עם הרצועה הסוררת והרצחנית בפרט, ועם הרשות הפלשתינית בכלל.
תהליך ההינתקות של החמאס בעזה מהרשות הפלשתינית, החל למעשה עם ההינתקות הישראלית (11.9.2005) מעזה. העימותים האלימים בין פתח לחמאס החלו כמעט מיד. ונמשכו בשנים 2006 ו-2007. עימותים אלה הסתיימו בין ה-12 ל-14 ביוני, 2007, כאשר ביצע החמאס הפיכת-דמים בעזה, תוך כדי שימוש פרוע בנשק חם והשלכת פעילי פתח מן הגגות. ב-14 ביוני הודיע אבו מאזן על פירוק ממשלת האחדות של פתח וחמאס. פעילי פתח ומנגנוני הביטחון הפלשתינים, הסרים למרותו, החלו במעצר אנשי חמאס בגדמ"ע והחלפתם בנאמני הפתח במוסדות הרשות הפלשתינית.
התהליך הזה יצר בקיעים שלא ניתנים לגישור בין החמאס בעזה לבין אבו מאזן והרשות ביהודה ושומרון. עתה בא נתניהו ובאה ממשלתו ונתנו לכך גושפנקא סופית: הסדרה... ישראל מול החמאס. הפתח - יוק.
אבל השינוי הגדול הוא במודעות של שני הצדדים, כי בתוקף הנסיבות נוצר כאן, אל מול עינינו המשתאות, דה-פקטו, שיתוף פעולה אם גם מאונס, בין ישראל לחמאס, אומנם בתיווך מצרי (המהווה כיסוי ציבורי ופוליטי טוב לשני הצדדים). השאלה, לאן החמאס, באיבתו ובתוקפנותו הרבה, ועמו יכולת ההכלה הישראלית, שנראתה מוגזמת ואף אובדנית, מוליכים אותנו, עדיין נראית כתלויה באוויר.
אף שהשאלה אכן תלויה ועומדת, ולציבור לא ניתנות תשובות. הזרם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, המקיף ציבור גדול של פוליטיקאים, מימין, מהמרכז ומהשמאל, שותף להנחת היסוד ששלטה בממשלה ובמיוחד בקבינט (להוציא את שרי הביטחון והחינוך), ובמיוחד בדעתו של ראש הממשלה, כי בראיה אסטרטגית, המלחמה של העזתים על הגדר, נסיונותיהם לפריצת המצור הישראלי באלימות, ההינתקות מהכסף של הרשות הפלשתינית והמרתו בכסף קטרי, ולבסוף: השאיפה להסדרה הצפויה בהכרח, כל אלו תורמות דווקא לישראל. הן מעצימה את הקרע, למעשה מנתקות סופית, בין שני חלקיה של הרשות הפלשתינית. יהודה ושומרון שם, עזה כאן.
החלום הישראלי ושברו: תהליך מדיני? עם מי?
החלום הישראלי, לפורר לחלוטין את אבן היסוד של טיעון המרכז-שמאל בדבר תהליך מדיני, קם והיה. בנית מציאות חיים של הפרדה ועויינות (בין הרשות לעזה), הינה בראש ובראשונה כשלון בממדים היסטוריים של אבו מאזן ובכירי הרשות. הם לא הבינו במועד כי צעד קטן, כקיצוץ במשכורות הפקידים של פתח בעזה, דיו כדי להגביר את הכעס והרצון להפרדות בקרב הפלשתינים. חלום המדינה הפלשתינית המאוחדת, נראה עתה כאותה 'פַאתָה מורגָנה', פלשתינית, אין שום סיכוי שיתגשם.
האפשרות שישראל, על-ידי כיבוש הרצועה, ומסירתה לניהול הפתח, תוציא לפלשתינים את הערמונים מהאש, נגוזה סופית, בהסכמתה האילמת של מצרים.
המציאות הנוכחית תורמת להחלשה ממשית של הרשות הפלשתינית. המאבק החובק עולם שלה בישראל, המאבק לפתרון כפוי על-פי דרישות הרשות, כולל תביעה להכרה בזכות השיבה, כל אלה הוכו עכשיו מכה נאמנה על-ידי הערבים עצמם. בשל מלחמת האחים ביניהם הם הפכו את ההפרדה הנוכחית למציאות מדינית חדשה, חיה ונושמת.
