לקחת את פורט סעיד
רגע לפני שכונסו ליציאה למבצע, ישבו רבים מאנשי הכוח הישראלי, שנועד לנחות בסירות גומי בשרטון המזרחי של פורט פואד - העיר התאומה של פורט סעיד בצפון תעלת סואץ, כדי לכובשו מהים, וכתבו מכתבי פרידה וצוואות. הם הבינו היטב, כי אין להם סיכוי לחזור חיים מהמבצע. לאיש לא היה אומץ לסרב פקודה; וכולם שמחו מאוד כשבוטל המבצע.
חיל-האוויר הקדיש מאמץ ניכר להפצצת פורט סעיד כל מהלך המלחמה. בניגוד לגזרה הדרומית, העיר ונמלה לא הוגנו על-ידי מטרייה כבדה של טילים נ"מ (קרקע-אוויר - טק"א), וזה אִפשר לתקוף את פורט סעיד מהאוויר.
משה דיין, שר הביטחון, רצה מאוד לכבוש את פורט סעיד. לצורך המבצע הוקם כוח משימה, שכלל שלוש נחתות 60 מטר וכוח סירות גומי, שאויש באנשי מילואים של שייטת 13 ומיחידת מילואים של הצנחנים.
לפני המלחמה ובמהלכה תוכננו כמה מבצעי נחיתה - בים התיכון ובים סוף. בזירת ים סוף (זי"ס) נערכו שני תרגילי נחיתה גדולים, שבדקו את הרעיונות המבצעיים. אחד מהם הסתיים ממש ערב המלחמה. המבצע הבולט ביותר שתוכנן לנחיתה בים סוף, היה ׳אור ירוק׳, שהופקדה עליו מפקדת אוגדה 440 בפיקודו של אלוף
מנחם מרון (מנדי). לרשותה עמדו גם מפקדת חטיבת הצנחנים 35 וגדוד הצנחנים 890.
לוחמי הקומנדו הימי, בסדיר ובמילואים, תוסכלו מאוד במלחמה כיוון שלא הופעלו בהתאם ליכולת שייטת 13. בדומה, תוסכלו לוחמי סיירת מטכ"ל מאי-הפעלתם במלחמה. כתוצאה מכך הקים אחרי המלחמה מוקי בצר את יחידת שלדג.
נחזור לפשיטה המתוכננת בסירות גומי על השרטון בחוף פורט פואד. רעיון העִוועים פותח במהלך המלחמה, וצנחנים במילואים איישו את הסירות, שהושטו בידי אנשי חיל-הים. על המבצע הימי היה אמור לפקד דב (בֶּרָלֶה) שפיר. על הכוח היבשתי היה אמור לפקד
מתן וילנאי.
"עיון במפות ובתצלומי האוויר הבהיר להם [לאנשי שייטת 13]" - כותב מייק אלדר בספרו, שייטת 13, "כי סיכויי ההצלחה קלושים מאוד, האויב היה ערוך בשרשרת מוצבים מוגנת היטב ...".
אחרי דחיות, "נקראו הלוחמים לתדריך כולל, שבו הובהר להם כי יחד עם כוח צנחנים [מילואים - אב"ץ] עליהם לכבוש יעדים אחדים". התדריך היה שונה לחלוטין מהנהוג בשייטת 13. "שאול [סא"ל זיו, מפקד שייטת 13 - אב"ץ] וחבריו חזרו חיוורים. היה ברור לכולם, כי [ב]פעולה [יהיו] ... נפגעים רבים, וכולם קיוו, כי הפסקת-האש תיכנס לתוקפה עוד לפני שייאלצו לצאת למבצע. חנינא [עמישב - אז קצין בכיר בשייטת 13 ולימים מפקד שייטת 13 - אב"ץ] היה רגוע יותר, ואמר בחיוך, כי תמיד יש ים גדול, ואפשר לסגת לתוכו ...
"שעת היציאה לים עברה, ודבר לא קרה ... המשימה בוטלה סופית. הם [שייטת 13] חזרו לבסיס ...". המבצע מזכיר עוד כמה מבצעים, שתוכננו במלחמה בלי חשיבה מעמיקה (עיינו בערך הקרב על העיר סואץ); וכנראה, טוב שלא יצא אל הפועל.
מודיעין קרבי וסיור
"להילחם מבלי להכיר נתוני שטח ואויב משמעותו לתפקד ולרוץ בעיניים קשורות", אמר המרשל הסובייטי גאורגי ז'וקוב. "אנחנו רוצים להילחם תמיד בעיניים פקוחות". הכלל הזה לא עבד במלחמת יום הכיפורים. המודיעין הקרבי של צה"ל כשל לחלוטין, ובהרבה מקרים לא היה כלל, ומפקדים נעו בשטח כסומים עד שנתקלו באויב.
המודיעין (אמ"ן) תפקד כמעריך הלאומי, ונתן מודיעין אסטרטגי; וכידוע, נכשל במתן התרעה למלחמה, למרות שנצבר מידע רב. המודיעין הקרבי נותר כמשימת המח"טים. כלומר, פלוגות הסיור (פלס"ר) החטיבתיות. בתחילת שנות השבעים הוקמו גדודי הסיור (גדס"ר) בארבע אוגדות (מתוך השבע, שהיו בסדר-הכוחות). חלקם על-ידי שאיבת לוחמים ומפקדים מהפלס"רים. יתר על כן, אפילו מעט הפלס"רים של החטיבות הסדירות בשריון (לא לכולן היו פלס"ר סדירות) לא הופעלו למשימתן, אלא ככוחות חי"ר, שתגברו את מערכי החטיבות.
ארבעת הגדס"רים (של אוגדה 36 ושל אוגדה 210 בפיקוד הצפון; של אוגדה 146 בפיקוד המרכז; ושל אוגדה 252 בפיקוד הדרום) סיימו בקושי אימוני הקמה עד המלחמה. הרעיון היה לבנות כוח משולב (היברידי), שיש בו שלוש פלוגות מעורבות של טנקים ושל חי"ר - סיירים - ופלוגת ג'יפים. תפיסה זו הייתה חריגה בצה"ל של אחרי מלחמת ששת הימים, שלא טיפח את השילוב הבין-חילי, אלא הפעיל כוחות שריון וכוחות חי"ר לחוד. כלומר, הגדס"רים, שהיו בהם מיטב הנוער, שנבחרו בקפידה, נדרשו לאימון מוגבר בשיטת הלחימה המשולבת, שנקבעה להם. זה לא נעשה.
בפרוץ המלחמה לא הופעלו רוב הגדס"רים למשימות סיור. כלומר, הבאת מודיעין קרבי, אלא כגדודי טנקים מוקטנים, שהוכפפו לחטיבות שריון, עקב המחסור החמור בטנקים, שיצר פאניקה בפיקוד. בולט במיוחד גדס"ר 189 של אוגדה 162, שהטנקים שלו נלקחו מהימ"ח עוד לפני שאנשי הסיור סיימו להתגייס, והפכו לגדס"ר 279 גדוד טנקים מוקטן, שפעל בצפון התעלה במסגרת כוח 'נמר' באוגדה 252. שלוש פלוגות הסיור של הגדוד פעלו כגדס"ר 189 באוגדה 162 - למעשה, כפלס"רים של שלוש החטיבות האוגדה; ופלוגת הג'יפים שלו הוכפפה למפקדת אוגדה 162.
הסיור אינו כוח לחימה, אלא כוח, שנע לפני העוצבה, ומזהה את האויב "מעבר לגבעה". כשנוצר מגע, הוא מפנה את השטח לכוחות העוצבה, שינהלו את הלחימה. זה כמעט שלא נעשה, וגדודי הסיור הסתבכו בלחימה עזה. גדס"ר 134, שהיה תחת פיקוד חטיבת השריון 179 - בקרב הפריצה מזרחה בחאן ארינבה בגולן; וגדס"ר 87, שהיה תחת פיקוד חטיבת השריון 14 - בקרבות מסדרון הצליחה. לאחר שני הקרבות הללו, כמעט שלא נותרו טנקים בשני הגדס"רים.
לעומת זאת, גדס"ר 288, שפעל בתחילה תחת פיקוד חטיבת השריון 205, הצליח לשמור על מסגרתו, ולא התפרק. היה לו חלק חשוב בכיבוש תל פרס וצומת רפיד בדרום הגולן; ואחר כך בפריצה מזרחה ל"מובלעת". בתום המלחמה הועבר גדס"ר 288 חזית הדרום יחד עם כוחות תגבורת מפיקוד המרכז.
אחרי המלחמה ניסו לשקם את גדס"ר 87, אך המטכ"ל החליט לסגור את הגדס"רים - מבלי ללמוד את לקחי הפעלתם במלחמה. תחילה הוציאו מהם את הטנקים, ואחר כך סגרו אותם כליל, ובמקומם הוקמו יחידות מודיעין ואחר כך גדודי מודיעין (יחמ"ן/גדמ"ן).
(טור חמישי בסדרה)
