השבוע שעבר היה בסימן העימות בגבול הדרום עם רצועת עזה. שמענו לאורך כל השבוע קולות שונים שדרשו מהלכים הפוכים בתכלית וקיצוניים במהותם. חלק דרש מכה חזקה לחמאס, כניסה למבצע צבאי, השמדה, ריסוק, נקמה, ענישה ועוד כל מיני מושגים מתחום התגובה הקשה. הדמות הבולטת ליברמן. חלק אחר דרש איפוק, ריסון, מכה מדודה, הסדרה, הכלה, הפסקת אש ועוד כל מיני מושגים מתחום ההבנה שהחמאס צריך לפרוק מצבור מתחים פנימיים שהגיעו לשיאם בכישלון הפעולה הצה"לית ברצועה. הדמות הבולטת ראש הממשלה.
נשאלת השאלה איך בממשלת ימין נוהגים באיפוק, בהכלה, בניסיון הרגעה ובשאיפה להסדרה. התשובה לדעתי היא מתמטית פשוטה. מדובר במשוואות לא מאוזנות שאינן ניתנות לפתרון. במתמטיקה ידוע שלמשוואה יכול להיות פתרון אחד, לפעמים מספר פתרונות לפעמים אינסוף פתרונות ולפעמים אף פתרון. משוואה שאיננה פתירה.
נבחן את המצב מנקודת ראות מתמטית.
משוואה ראשונה: החמאס מעוניין להרוג מקסימום יהודים, לרבות נשים וילדים ללא כל הבחנה. החמאס מעוניין שבעזה ייהרגו הרבה נשים וילדים על-ידי ישראל, כי לא אכפת לו מאנשיו אבל הוא ישיג תמונת ניצחון בינלאומית וגינוי לישראל. ישראל מעוניינת להגן על אזרחיה שלא ייהרגו וכן להימנע בכל דרך לא לפגוע בנשים וילדים גם בעזה.
התוצאה: משוואה שאיננה ניתנת לפתרון. החמאס חופשי לירות כאוות נפשו. ישראל קשורת ידיים ולא יכולה להפעיל כח. אחת אפס לחמאס.
משוואה שניה: החמאס שואף להרס מירבי בצד הישראלי וגם בצד שלו. ככל שיציג יותר הרס ישראל תוצג רע יותר בתקשורת העולמית.
התוצאה: משוואה שאיננה ניתנת לפתרון. החמאס חופשי לירות כאוות נפשו. ישראל קשורת ידיים ולא יכולה להפעיל כח. שתיים אפס לחמאס.
משוואה שלישית: החמאס קובע את סדר האירועים, היקפם ותיזמונם. ישראל נגררת בתגובות מדודות כדי לא להגביה את גובה הלהבות. אם ישראל תטעה ותחרוג מהמינון שהחמאס "מסכים לאפשר לה", הוא ירחיב את תקיפותיו גם לעבר תל אביב ו/או יזעק לעולם על העוול שישראל גורמת. התוצאה: משוואה שאיננה ניתנת לפתרון. ישראל לא יכולה ליזום ולא להעצים התגובה. שלש אפס לחמאס.
משוואה רביעית: החמאס כארגון טרור יכול לעשות הכל. מאחר שאין לו גבולות מוסר אין לא גם חריגות. ישראל משדרת מוסריות וצדקנות (מיותרת לדעתי) ולכן היא חשופה לטעויות או להיות מואשמת בהן גם אם איננה אשמה (ראו אירועי סברה ושתילה, ראו ארועי קריסת הבית על יושביו במלחמת לבנון מהפגזה בכפר קאנא, ראו הריגת 4 ילדים בחוף עזה).
התוצאה: ישראל פוחדת מטעות החמאס איננו טועה כי אין לו מגבלות מוסריות. ארבע אפס לחמאס.
משוואה חמישית: הדרג המוביל את החמאס מעוניין בהרוגים רבים בקרב חייליו ולוחמיו. אלו המכונים שאהידים. הדרג המוביל את צה"ל, הרמטכ"ל איזנקוט, עומד לסיים תפקידו ולא רוצה לסיים את התפקיד עם הרוגים מקרב חיילי צה"ל. לכן, למרות כל העוצמה של צה"ל ההמלצה הצה"לית היא להתאפק (כך לפי פרסומים בתקשורת). צבא לא צריך להתלהם, אך כשהצבא פוחד מחיילים הרוגים הוא מפקיר את האזרחים.
התוצאה: החמאס צוחק מההרתעה הצה"לית שלא קיימת. חמש אפס לחמאס.
משוואה ששית: הדרג השולט בחמאס וכל הכוחות הם כנופיות טרור, חסינות בפני כל דין. הדרג המדיני והדרג הצבאי בישראל חוששים מבית הדין הבינלאומי בהאג.
התוצאה: החמאס יורה מתי ולאן וכמה שהוא רוצה. בצה"ל כל ירייה "מקבלת אישור יועץ משפטי" ונבחנת בדיעבד על-ידי משפטנים אם הייתה מידתית, ראויה ולא מסכנת חיי אדם. לכל ירייה צריך גיבוי לתביעה. שש אפס לחמאס.
משוואה שביעית: תושבי עוטף עזה (יש הקוראים לו חוטף עזה) משדרים בכלי התקשורת מצוקה נפשית קשה. לא ישנים. כל נפילת צלחת או טריקת דלת מקפיצה אותם. פוחדים לצאת מהבית. הילדים על כדורי הרגעה. פחד ניבט בכל שידור וראיון. הם יודעים שמחפשים לפגוע בהם. בעזה המצב הפוך. התושבים מחייכים, מחלקים ממתקים ומרגישים בהיי.
התוצאה: תבוסה של ישראל שאזרחיה מפוחדים וכמעט מיואשים ורוח גבית ועידוד לתושבי הרצועה שמפחידים כל כך הרבה ישראלים. שבע אפס לחמאס. משוואה שמינית ואחרונה (בגלל מגבלת מספר מילים): דוד נגד גוליית. אלא שבסיפור הנוכחי צה"ל הגדול, השמן, המצויד, המשוריין, החזק (כך מספרים), הכל יכול וכו' הוא גוליית. ומי שלא זוכר את הסיפור שיקרא בתנ"ך (שמואל א’. י"ז:1-54). התוצאה: שמונה אפס לחמאס.
ולאור ריבוי הדוגמאות והסיבות - כנראה המשוואה הלא מאוזנת הזו איננה פתירה על ידינו.
