הרהורים בעקבות הסרט על אבות ישורון

בתקופה של טרם קום המדינה היו בארץ ארבעה משוררים, כל אחד בדרכו, שהכירו בקיומה של ישות חיים אחרת שחיה בארץ ישראל. המשוררים הם מרדכי אבי שאול, אלכסנדר פן, חיה קדמון והבולט שביניהם בדרכו הלשונית והשירית הוא אבות ישורון, שראה וכיבד אורח חיים ותרבות של ישות חיים ערבית בת המקום, החיה כאן בכפרים ובערים. לאבות ישורון מקדיש עמיחי חסון, משורר ובמאי, את סרטו "ישורון: 6 פרקי אבות". אין בכוונתי להתייחס לסרט, אלא אני מבקש להתמקד במשורר אבות ישורון, שהצהיר "נעשיתי מן השבירות". משורר שיצא משבירות חייו, שבר את השפה, השמיט אותיות, שינה כללי ניקוד, מהל בה יידיש, ערבית, סלנג ויצר דרך חדשה אתית ואסטתית בשירתו. משורר שלא סלח לעצמו, שהפנה עורף למשפחתו, שנשארה בגולה והושמדה, וכפועל יוצא משבירת חייו שבר את השפה בשירתו. אבות ישורון היה נחוש בדרישה שעם בן המקום החי כאן, אתו עלינו לבנות חיינו בארץ הזו. מצער, שאנושיות שירית של משורר יהודי, הכואבת את סבל ילידי הארץ הזו, הערבים, הופכת אותו לבן חורג ולמה שאומרת בתו לעיתון הארץ ביום ששי 22 בנובמבר - "אבי היה שובר השתיקה הראשון", שלא היה מוכן להשלים עם מהלכים של טיהור אתני, שפקדו את הארץ הזו, והתנכלות לאוכלוסייה הערבית. המשורר מאיר ויזילטיר כתב עם צאת הספר "השבר סורי-אפריקני" - "היום מדברים הכל על פלשתינים ... אבל מיהו המשורר העברי שהתעסק בכך תכף ומיד אחר קום המדינה (ואני מוסיף - עוד טרם הקמתה) כאשר לא יבשה הדיו על מגילת העצמאות וכל פצעי המלחמה פתוחים, שלא התייחס לנושא הזה בחרוזים קלילים, אלא החדיר אותו אל לב שירתו בכל הכוח, הזריק אותו לתוך דמו ועשה אותו חלק מעברו ומעתידו כמשורר? זה היה אבות ישורון".

יפו הריקה

לפני 68 שנים פורסם לראשונה בעיתון הארץ שירו "פסח של כוכבים", שרבים בציבור הישראלי ראו בו חילול קודש הקודשים ומאנו לראות בו מגדל האור של שירה, שיש בה סולידאריות אנושית, זעם על טיהור אתני, שירה של משורר, שאינו יכול להירגע ממפגש עם יפו הריקה מבניה ומבנותיה. כשפרסם אבות ישורון את הפואמה "פסח של כוכבים", הוא ניצב בפני גילויי החרמה ונידוי, כי העז להשוות לראשונה בין הפליטים הערביים בארץ ישראל ובין הפליטים באירופה. אבות ישורון הוא בין הבודדים בשירה העברית שמיום עלותו ארצה לא נטש את הזירה הלשונית והרוחנית של הגולה, ולאחר מלחמת העולם השנייה נוסף הצער הגדול על הוריו, שלא הצליח להעלותם ועל משפחתו שאבדה בשואה. חברו לצערו אהבתו ללשון היידיש. לאורך כל חייו כמשורר הקפיד לשקעה בשירתו. הוא משתמש בסמלים ובמטענים ציוניים כמו "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך", כאשר הוא מוחה על עוול, שניתן היה למנוע ולא לבצעו כלפי האוכלוסייה הערבית. החייל אבות ישורון בחטיבת כרמלי מוחה נגד הפשע שנחרש כפר דרדרה שעל שפת אגם החולה. החייל-המשורר יוצא נגד מפעל מגלמוני מיותר של ייבוש החולה והרס בתי כפריים ערביים סמוכים וגירוש תושביהם. ישורון זועק את זעקת הדגים הטבוחים ובעלי החיים הנדירים שהיו באגם החולה כמו: "בהמות" - ג'מוס. "באשמורת הבוקר נחרשה דרדרה ואלם העדים הדגים מולה. קראנו דרדרה, דרדרה, קולנו אבד באגמת החולה... בעלת מום החולה, אחותה של כנרת, חולה בעלת מום, למות נגרת".

קרן זווית

בימים אלו, שלמרבה הצער, בית משפט עליון נתן יד לגירוש קהילת רועים ערביים במורדות הרי חברון, חסרה העוצמה השירית של אבות ישורון. חסר הקול שהעז והצליח לגעת בעצבים הרגישים של הקונפליקט היהודי-ערבי, מי שידע בשיר דבקה להשתמש בתיאור "שיבת הצאן" על משקל "שיבת ציון" - בל נעלה את חיינו על שרטון מוסרי ההורס את ערכי ארון הספרים היהודי, כשאת "שיבת ציון" שלנו נבצע תוך מניעת "שיבת הצאן" של רועה ערבי למשכנו, בל נבצע את "שיבת ציון" תוך נישולם של רועים ועדריהם. בל נבנה את כפר אדומים תוך גירוש רועים וצאנם. אני מביע את כאבי, שמושרר כה ערכי כמו אבות ישורון נדחק לקרן זווית, כי היה לו אומץ להתמודד עם נרטיב כוחני ואלים, נרטיב שעשה דה-מוניות לאחר, והאחר הוא בן העם הערבי שחי כאן. היה לו אומץ להתמודד עם נרטיב, שביקש להנחיל את הכזב, שבאנו לארץ ריקה ו"כיכר השוק ריקה". אני מביע את כאבי, שדרכנו בארץ הזו לא הייתה תוך הקשבה לקולו השירי של אבות ישורון, שכיסופי שנות גלות לשיבה לציון, אסור שיעלו על מסלול דחיקת מי שכבר חי כאן. שירת המשורר, שזעמה, כי נחרשה דרדרה, שלא השלימה עם חריש של מאות כפרים ערבים מנופה של ארץ ישראל - תובעת מאתנו היום, שנשכיל לסיים את סכסוך הדמים בארץ הזו כשלכל מי שנס מפני האימה או גורש מכאן יותר לו לשוב כי כך יש לסיים סכסוכי דמים.