ב-5.11.18 הטיל ממשל טראמפ סבב עיצומים רחב היקף על אירן, במטרה לחולל שינוי בציר הרדיקלי אותו מוביל המשטר המהפכני. הסבב הנוכחי מכיל הגבלות חמורות על קשת רחבה של תאגידים, ישויות פיננסיות ומסחריות, ארגונים ואנשים פרטיים באירן ומחוצה לה. במוקד העיצומים עומד שוק האנרגיה האירני, בדגש על ייצוא הנפט, המהווה מקור הכנסה עיקרי של המדינה. בבסיס התפיסה ניצבת ההנחה, כי פגיעה בהכנסות הנפט תפגע בה באופן משמעותי ותאלץ את המשטר המהפכני לשנות דרכו ולשוב לשולחן המו"מ בנושא הגרעין, והפעם בתנאים שונים בהרבה מאלה שהוצבו בפניו בעבר.
שלושה ימים לפני כן הצהיר שר החוץ,
מייק פומפאו, כי מטרת הממשל היא "לשלול את הכנסות המשטר המשמשות אותו כדי להפיץ מוות והרס ברחבי העולם". אולם נראה, כי השאיפה לצמצם את ייצוא הנפט האירני לאפס אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה להעניק פטור חלקי לשמונה מדינות ובהן סין והודו, שתי צרכניות הנפט הגדולות של אירן (בפטור החלקי זכו גם איטליה, טורקיה, יון, טייוואן,
קוריאה הדרומית ויפן).
החלטה זו משקפת רצון להימנע מטלטלה במחירי הנפט וגישה פרגמטית, המאפשרת יכולת תמרון עם מדינות שאינן מוכנות, או מסוגלות, לעצור באופן מיידי את רכישת הנפט האירני. זווית אחרת להחלטה טמונה בשיטת המקל והגזר הננקטת על-ידי משטר טראמפ, לשם שמירה על מערך האיזונים בזירה הבינלאומית והשגת שיתוף פעולה מצד מדינות בעלות משקל, כדוגמת סין, הודו וטורקיה.
צריכים 1.2 מיליון חביות ביום
יממה לפני הטלת הסנקציות, ציינה הרפובליקה האיסלאמית 39 שנים להשתלטות על השגרירות האמריקנית בטהרן. מפגן זה לווה בקיתונות שנאה נגד ארצות הברית וישראל, ובמהלכו ניסה הממסד השלטוני להפגין מצג של ביטחון ביכולתה של אירן לעמוד כנגד העיצומים. אבל חרף ארשת הפנים הלוחמנית, ברור לכל, כי הממסד מבין היטב את השלכותיהם של העיצומים על הכלכלה האירנית, שאותותיה ניכרו היטב כבר מעת הכרזת הנשיא
דונלד טראמפ על היציאה מהסכם הגרעין. יתר על כן: הטלטלה שחוותה כלכלת אירן עקב העיצומים שהוטלו עליה בתקופת ממשל אובמה עדיין חקוקה בזיכרון הקולקטיבי האירני, על-אף שבאותה העת ייצוא הנפט שלה לא ירד לרמה של מתחת למיליון חביות ביום.
בעת כתיבת שורות אלה, ייצוא הנפט האירני נאמד ב-1.6 מיליון חביות ביום, אולם בעשרת החודשים מתחילת השנה הממוצע היומי עמד על 2 מיליון חביות. זאת, בשל היקפי ייצוא של 2.6-2.1 מיליון ביום בחודשים פברואר-יולי. נתוני בלומברג על שוק הנפט מראים, כי בשנת 2017 ניצבה אירן במקום השישי בעולם, עם הכנסה של 40 מיליארד דולר. נתונים אלה אינם נסתרים מעיני מקבלי ההחלטות באירן, היודעים שאם יצליחו לשמור על ייצוא ממוצע של 1.2 מיליון חביות ביממה, הדבר יאפשר להם להתמודד עם רוע הגזירה. לכן, החלטת הפטור החלקי מהווה מקור לאופטימיות בצד האירני.
מדיניות "המקל והגזר", כמו גם הפטור הזמני, מתפרשים בטהרן כנקודת חולשה ואף כהישג למדיניות החוץ האירנית. לכן, על-אף הצלחתו של טראמפ להביא את קים ג'ונג-און אל שולחן הדיונים, מן הראוי להביא בחשבון שהזירה האירנית שונה במהותה. ההנהגה בטהרן מקווה שטראמפ לא יזכה בכהונה נוספת ולכן מוכנה להדק את החגורה בתקווה לשינוי גישה בוושינגטון, בחזרה למדיניות ששררה בתקופת כהונתו של אובמה. יתר על כן: המשטר המהפכני היה תחת עיצומים אמריקניים מעת הקמת הרפובליקה האיסלאמית, ומכאן הערכתו לפיה יצליח לעמוד במעמסת העיצומים.
החשיבות המיוחדת של סין
בראייתה של אירן, סין מהווה לשון מאזניים בנוגע ליכולת עמידתו של המשטר כנגד הסנקציות. לאורך הזמן הפכה סין לצרכנית הנפט הגדולה בעולם ועל-פי נתוני אופ"ק, היקף צריכת הנפט הגולמי שלה יגיע עד סוף 2019 ל-13 מיליון חביות ביום. נתון זה והעובדה כי סין היא המדינה בעלת הנתח הגדול ביותר בשוק הנפט האירני, הופכים אותה בהכרח לבעלת ברית חשובה מבחינתה של אירן. לא זו אף זו, לסין ואירן מיזמים משותפים במספר רב של תחומים ושיתוף הפעולה אינו מוגבל רק לצרכים המסחריים, אלא גולש גם לאינטרסים ביטחוניים וגיאופוליטיים משותפים.
אולם ההחלטה להכליל בפטור החלקי את סין והודו, הרוכשות 65% מייצוא הנפט האירני, אינה עולה בקנה אחד עם הצהרתו של פומפאו בדבר שיתוק ייצוא הנפט. בחודש ספטמבר רכשו שתי אלו לבדן 1.05 מיליון חביות ביום, כך שהיקף הייצוא האירני עדיין עומד מעל הקו החיוני של 1.2 מיליון חביות, והרבה מעל לרף הקריטי - 800,000 חביו.
במסגרת התמודדותה של אירן על שימור הכנסותיה משוק הנפט, היא מציעה עסקות חליפין (ברטר) ומכירות במזומן, על-מנת לעקוף את ההגבלות על המערכת הבנקאית שלה. לאחרונה הודיעה אירן, כי תוציא למכירה מיליון חביות נפט בבורסת האנרגיה. משמעות הדבר היא, כי טהרן מנסה לפתוח את שוק הנפט למשקיעים פרטיים, במטרה לייצר שוק אלטרנטיבי לזה שנפגע עקב העיצומים. אירן הצליחה למכור 280,000 חביות, והיא תשאף להתמיד במגמה זו גם במחיר של הפחתה משמעותית במחירי הנפט.
נתיבים בטורקיה ובנמל הדרומי
טורקיה היא מדינה נוספת הנכללת בפטור החלקי. מרכזיותו של הציר הטורקי במערך האינטרסים האירני ברורה, ונראה, כי שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, חרף הבדלי ההשקפה ביניהן, מהווה צעד הכרחי לשרידותו של המשטר בטהרן מול העיצומים. לפני חודשיים ביקר הנשיא חסן רוחאני אצל עמיתו, רג'פ טאיפ
ארדואן, והשניים הסכימו להגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי על-מנת להתמודד עם העיצומים האמריקניים. טורקיה היא נתיב חיוני לעקיפת העיצומים האמריקניים, ובאירן תולים תקוות רבות בנתיב אספקת הגז דרכה למדינות אירופה.
הסרת ההגבלות על נמל צ'אבהאר שבדרום אירן מהווה דרך נוספת המאפשרת לאירן לעקוף את מערך העיצומים. נכון שבבסיס ההיתר עמדה ההנחה, כי יש לסייע למדינות הסובלות ממשבר כלכלי. עם זאת, פתיחת הנמל למעבר סחורות מהודו לאפגניסטן, דרך מסדרון קרקעי העובר בדרום אירן, עלולה להתפרש בטהרן כחוסר עקביות של הממשל האמריקני, שתי יממות בלבד לאחר הטלת העיצומים על נמלי הים שלה. ראוי לזכור, כי במהלך העיצומים בתקופת ממשל אובמה, עלה בידי משמרות המהפכה לנצל את שליטתם בנמלי הים על-מנת לעקוף את ההגבלות ולקיים מסחר חילופי בנפט.
ניתן לסכם ולומר, כי מאבקה של אירן לצלוח את האתגרים הניצבים בדרכה כנגזרת מסבב העיצומים הנוכחי, מאלץ את קברניטיה לתור אחר שלל חלופות במטרה למנוע קריסה כלכלית. ניסיון העבר מלמד, כי אירן תשאף לעקוף את העיצומים בעזרת מדינות, ישויות מסחריות, ויחידים שיפעלו מטעמה ולמענה. הפטור החלקי לשמונה המדינות, בדגש על סין והודו, נוסך תקווה בקרב מקבלי ההחלטות בטהרן ולא יובילם לשולחן המו"מ. המציאות הפוליטית האירנית מלמדת, כי בעת הנוכחית, כל ניסיון מצדו של רוחאני לקיום דיאלוג עם ארה"ב, עלול לשמש עילה לדה-לגיטימציה כנגדו מצד מתנגדיו מבית ואף מצידו של המנהיג העליון,
עלי חמנאי.
