עולם בו אני דר בימים אחרונים אלה עם דיירי תבל ומלואה, מופלא פי כמה וכמה מעולם בו דרו לפניי. הוא מואר יותר. מרווח יותר. בעיקר בקומותיו העליונות, ואכן יש בו עדיין מרתפים קודרים בהם מצטופפים חלכאים עלובים, אבל לפנים האפלה המדכאת שלמטה הייתה דורסנית יותר משאנו יודעים להעלות על דעתנו. הבניין כולו שוקק קדמה, דייריו אינם הורסים כמקדם אלה את מגוריהם של אלה, ואינם פולשים אל חדרים לא להם, ואינם נועלים פרוזדורים פן יבואו בהם דיירי מטה להתרועע עם דיירי מעלה, וילדים עולים ויורדים במעליות, ומשחקים במבואות ובחצרות, ואינם מדברים יותר שבעים לשון וגדלים לא להבין כל חייהם איש ואישה שפת רעהו או רעותה.
אבל אני ניעור בלילה כי קולות הדומים לקול שעושים סדקים כשהם פוצעים עמודים איתנים או כתלים אמינים נשמעים כשקולות סאון היום דועכים ואינם מחרישים עוד מיני רחשים. אני פוקח עיניי ואיני רואה אלא מה שאני דומה לראות לברכה באור יום, ואומר ללבי כי אני רדוף קולות, מוטרד הזיות, חרד חרדות שווא, אולי מרוב טובה, ואני שב לצוד עוד קצת שינה, אבל היא נמלטת כאילו גם היא שומעת סדקים. עם בוקר אני יורד לראות במשכימים ההולכים איש איש אל מדורי המלאכה שלהם המקיימת את הבניין, אם גם עיניהם טרוטות, אם גם שנתם נדדה, או שמא אם לא ניכר בהם שהם שמעו כמותי, אני צריך בדיקה.
אינני צריך. יש ששמעו ויש שאומרים שמי שמעיד ששמע מוציא דיבה על בניין עולם נפלא, ואינו מבקש אלא לייאש במצוקותיו המדומיינות את דיירי החמדה והתקווה ומוטב לו שלא בא לעולם משבא. וכבר כך לא יום אחד ולא שניים, ומעט מעט גוברת עליי תחושה מציקה כי חיים בצוותא בבית אחד שיש בו נעורים בלילה מתוך חרדה שמא קולות שעושים סדקים מנבאים מתריעים כי הכל מחשב לקרוס, ושיש בו אחרים שאינם שומעים, ואם הם שומעים הם מכחישים את הסדקים, ומנדים את החרדים, ובמקום לקום ולבדוק אם יש או אם אין צורך גדול בבדק בית, הם עוסקים בבדק דיירי הבית, ומה אם הבית יקרוס, גם עליהם, מי ייאשם אם לא מי שהתריע.
אין לנו אלא תבל ומלואה. כל כוכבי השמים הרבים מספור מעל, חגים בחלל רחוקים מהגיע. אין בניין אחר לבניין האחד המופלא אליו נולדנו ובו אנו חיים ובו ניתם יום אחד. היה רע ומר כשהייתה בו מהומה. רחב בו לבנו כשחיינו בשורה. והנה עכשיו, כשהוטב לנו כל כך, אני חש בי שחיים בצל סדקים עם מי שרואה בהם אטומים שקופים, הם חיים באימה קשים ממהומה, כי למהומה, אנחנו יודעים - בא תיקון גדול, אבל אין תיקון לבית בו רעדה של אחדים היא גילה של אחרים, וחציו של הכלל נדון לחיות ברעדה מתמשכת בבית שצריך תיקון כשחציו האחר לא ירשה להוציא הון עתק על תיקון שאיננו צריך.
קשה.
בצוותה הזאת שלנו, מגונה מי שמתריע על סדקים, יותר מן הסדקים עצמם, ובבית אחד, אין מנוס, דרים דיירים, חציים אומרים עליהם שהם דיכאוניים, וחציים כנגדם. אובדניים. זה קשה ממהומה.
