חג החנוכה הוא חג שלא מוזכר בתורה, אבל הוא הארוך מבין חגי השנה. עובדים כרגיל, לבושים בגדי חול, ורק מצווה קטנטונת בסוף היום הופכת את החג הלא-חגיגי הזה למשהו מיוחד. דווקא בתוך אפרוריות החיים, אנו זוכים לדבר עצום - שהאור ירד עלינו ובשלמות.
השפת אמת רבי יהודה אריה לייב מגור כתב: נראה לי כי אפשר לנו לזכות יותר ברגלים (חגים) אלו (חנוכה ופורים) שאותם יכולין לקיים בשלמות. כי ברגלים (שלשת הרגלים) חסר לנו עליות רגל (לבית המקדש) שזה היה עיקר שמחת החג, וימים טובים דחנוכה ופורים יכולין לקיים בשלמות.
כיהודים אנו מומחים לסיפורי רדיפות והצלות, פוגרומים וישועות. לוח השנה העברי מלא תאריכים כאלה: בחנוכה ניצלנו מאנטיוכוס ובעשרה בטבת נפלנו במצור, בפורים ניצלנו מהמן ובפסח מפרעה, ואילו בתשעה באב טיטוס החריב ירושלים, ובכול זאת, בסיפור של חנוכה יש משהו אחר. לא הגוף עמד בסכנה אלא הרוח, במקום איום פיזי, הביאו היוונים שפע, קידמה וחיי נוחות. למען הנשמה פרץ הקרב! את המלחמה הרוחנית עם מלכות יוון, מסבירה תורת החסידות במלחמה באמונה העיוורת שלה בכוחו של השכל. "וזה היה ענין נס דחנוכה בהצלת הדת, שהוא בחינת שפע החכמה, ולא בהשפעת טובות גשמיים.
כי הנה היוונים בקשו להשכיחם תורתך לפי שנתפשטה אז חכמה יוונית שהוא הפילוסופיא, ורצו להתגבר על חכמת הקבלה האלקית ויסודותיה המסורות לנו מאין סוף ברוך הוא על-ידי משה בחיר ה'. וזה היה הנס דחנכה בהתגברות החוכמה האלוהית על החוכמה היוונית שהיא הפילוסופיא. ושורש נס זה למעלה הוא, על-ידי תוספת אור בחכמה עילאה, ואז נמשך מחוכמה גם כן השפעה בהתגברות החוכמה אלוהית למטה. כשמצאו פך של שמן בחותמו של כהן גדול, כי השמן הוא החוכמה, ומצאו חתום שלא נגע בו יניקת הקליפות, שאינן יכולות להתגבר בחוכמה יוונית שלהם נגד חוכמה זו אשר השמן רומז לה. ולכן נצטווינו להדליק נר חנוכה, להמשיך מבחינת עומק חוכמה הנקראת שמן, לכנסת ישראל הנקראת כידוע - מנורה".
השמן מסמל את הפנימיות, השמן מסתתר בפרי הזית. עד הכתישה, קשה להאמין שהוא קיים בתוך הפרי הנוקשה. לאחר הפקתו, השמן צף מעל משקים אחרים ואינו מתערב בהם. היוונים נלחמו באור הפנימי של התורה, ומשום כך פגעו דווקא בשמנים. הם לא שפכו ולא שברו אלא טימאו, כדי לפגוע במהות הרוחנית של השמן הקדוש.
נס ניצחון המלחמה ונס פך השמן, מבטאים יחד את ניצחון האמונה והחוכמה האלוקית. התורה והמצוות הן עבורנו הקשר עם ה'. איננו מסתפקים בצד החיצוני של התורה, עבורנו היא כולה "תורה אור" - תורה שמאירה בשמן החוכמה האלוקית.
המסורים לתורה
אחד המנהגים המיוחדים בחנוכה הוא להשתהות ליד הנרות. ללמוד, להתפלל או אפילו רק להתבונן בנרות המרצדים. המלחמה שלנו ביוונים ובחושך לא הסתיימה, והנרות הקטנים מלמדים אותנו איך להאיר את האור ולנצח את החושך.
המלחמה של החשמונאים הייתה כנגד אנטיוכוס והמתיוונים בעם, והחלה כאשר בעיר מודיעין עלה יהודי והשתחווה לשיקוץ. אז שיסף מתתיהו את גרונו. והחל המרד. אליו מתקבצים יהודים נוספים החסידים לתורת ה'. לצערנו גם בדור זה החלו מתיוונים לדבר נגד הדתה, רוצים למחות כל זכר יהודי. כל דבר ששייך לתורה, הוא בפיהם הדתה. כמה מתיוונים יש במחנה הציוני, במר"ץ, ובכנופיות ההדתניקיות - לא ספרתי. אבל אני חושבת שרובם כמעט ככולם, היו משתייכים לאותם מתיוונים דאז, שרצו ל"השכיחנו תורתך".
המסורים לתורה הדליקו תמיד את נרות החנוכה. אפילו נוסף נר להדלקה. המנורה שהאירה בבית המקדש הייתה של שבעה נרות - אם כן כיצד מצות נר חנוכה שבאה מצד הנס שהיה במנורה שבבית המקדש- יש בו שמונה נרות?
נס חנוכה היה לאחר זמן שלא הדליקו את המנורה בבית המקדש, כיון ש"טמאו כל השמנים שבהיכל", וזה היה בהמשך לזה ש"גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו לעסוק בתורה ומצוות". ונמצא שבשעה שבאים למקום של חושך, שיש הפרעות ועיכובים לתורה - נותן הקדוש ברוך הוא כוח להתגבר ולהכניע את החושך, על-ידי זה שמוסיפים באור של "נר מצווה ותורה אור". בחנוכה צריך להדליק שמונה נרות, אף על-פי שבבית המקדש הדליקו שבעה נרות - כדי שיוכלו לבטל את ההוספה שבחושך, שעל-ידי הוספה זו ואור זה, על-ידי מצוותו של הקדוש ברוך הוא - מצוות נר חנוכה מעבירה ומבטלת את גודל החושך.
וזוהי מעלתן של נרות חנוכה - הקב"ה ציווה, שמלבד זה שביכולתו של איש ישראל לעשות מביתו דוגמת בית המקדש, ולהזכיר את הנס שהיה במנורה שבבית המקדש - הנה נוסף לזה, שיוסיף באור על מה שדלק במנורה שבבית המקדש - שידלקו שמונה נרות.
כאשר שחררנו את ירושלים, לוחמי הצנחנים צעקו "הר-הבית בידינו" ולא הכותל. האינסטינקט הראשוני של יהודי, הוא הר-הבית. ועד שלא הגענו באמת לשחרר אותו, לא תמה המלאכה. זה דבר ראשון שכול ממשלה צריכה לעשות - להחזיר לנו את הר-הבית ולבנות מחדש את בית המקדש.
