הֻגְדְּשָה הַשֶּׂאָה
הַיְּכוֹלֶת לְהַשְלִים עִם הָעַוֶל מֻגְבֶּלֶת
הַלָּחַץ מוֹעִיל אַךְ הָעַוְלָה לֹא נִסְבֶּלֶת
וּמִשֶּׁהֻגְדְּשָה הַשֵּׂאָה וְרַב הָיָה הַזַּעַם
נָפַל זֶה עַל יְהוּדָה וְאֶחָיו כִּנְפוֹל רַעַם
וְהַמָּחֲזֶה הָיָה מַר טַעַם
לֹא יָדַע יְהוּדָה שֶׁיּוֹסֵף הוּא הַשָּׁלִיט
וּמִמְרוֹם כִּסְאוֹ עַל אֵחָיו הָיָה מַבִּיט
וּמִשֶּׁהִגִּעָה הָעֵת לִפְרוֹעַ חוֹב עַד תֻּמּוֹ
בִּבְלִי דַּעַת זֶה הִגְשִׁים לְיוֹסֵף חָלוֹמוֹ
וְאֶחָיו הִשְׁתָּחוּוּ לוֹ בְּרוּמוֹ
עֲוֹן עֲבָדֶיךָ מָצָא אֱלֹהִים אָמַר יִהוּדָה (מקץ מד/טז)
דָּבָר זֶה הִכָּה גַּלִים וְעָשָׂה לוֹ תְּהוּדָה
כִּי מַעֲשֶׂה עַוֶל סוֹפוֹ לְהִוָּדַע וּלְהֵחָסֵף
זוֹ תַמְצִית הַמַּחֲזֶה בֵּין הֶאָחִים וְיוֹסֵף
מוּסָר הַשְׂכֵּל זֶה טוֹב לְאַמֵּץ
התוודעות יוסף לאחיו
יוסף רצה מצד אחד להוכיח מן תוכחה את אחיו על אשר עוללו לו, אבל הוא נהג כלשון הפתגם האומר:
לא לכבס הכביסה המלוכלכת ברבים. ומשקרבה השעה ויוסף רצה להתודע אל אחיו אחרי שהכביד עליהם את משימתם במצרים, רצה הוא גם לגרום להם להרהר במזימתם שזממו בקשר אליו, תחילה להרגו ומשנמלכו בדעתם החיו אותו אך מכרוהו למדינים שמכרוהו לישמעאלים ומהם לְמִצְרָיִם. משהגיעה העת להתודע אליהם, כאחיהם, ולא כמשנה לפרעה, אמר לנצבים:
הוציאו כל איש מעלי (מה/א) איש מן המצרים לא נשאר במעמד ההתודעות והשאלה מדוע נהג כך יוסף על כך חכמינו ז"ל משיבים: כי יוסף לא רצה שזרים יראו חרפת אחיו שעתידים הם לגור במצרים. ובעניין זה התייחסו רש"י והרמב"ן, כל אחד וטעמו שלו וכל טעם היה מעניין כי יש בהם מחשבה עמוקה. רש"י אמר:
לא היה יכול לסבול שיהיו המצריים ניצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהתודעו לאחיו, כי עמד לאמר להם: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה (מה/ד) ובכך מתגלית צדקותו כצדיק, וגדולתו כאדם ומנהיג, שאינו נוקם ונוטר על עול שנעשה לו, אבל היה גורם לאחיו עָגְמַת-נֶפֶשׁ ובושה. למרות מה שעשו לו, יוסף חס על כבודם, כי כבודם כבודו וכבוד כל בני ישראל
(בני יעקב אביו). ברור כי פגיעה באחיו כמוה כפגיעה בו ואז יאמרו המקטרגים: ראו מאיזה חומר יוסף יוצר. לעומת זאת הרמב"ן נתן להתרחשות טעם אחר או נוסף, בהתייחסו לבני עמנו היהודים של ימינו אשר הם יושבים בקרב גויים אחרים, הם עשויים להראות
"בוגדנים" ובכך לתת תחמושת לשונאי ישראל נגד בני ישראל וגם להגביר
האנטישמיות הקיימת בלאו הכי. לפי שני טעמים אלה, לא ניתן לראות ביוסף
אדם סלחן. למעשה הוא בקש למנוע מהמצרים ויועצי פרעה, המתקנאים בו,להציגו כ
"בוגדן" כתכונות אחיו. זה מלמד כי ניתן למתוח בקורת בינינו לבין עצמנו על עצמנו ועל אחינו, ככל שצריך לעשות זאת. ברם אין לעשות זאת לעיני הגויים להנאתם ובכך ללבות את האנטישמיות כלפי ישראל שקימת בלאו הכי, כי שונאי ישראל לא מבדילים בין "יוסף לאחיו" וזה מקדמת דנא, האנטישמיות לא נעלמה גם אחרי השואה. לפיכך יוסף נהג בחכמה ולא הוכיח את אחיו ברבים על מעללם כלפיו, כי התנשא עליהם. יוסף גם לא גלה למצרים סבית ביותו במצרים כאדם זר, אפילו כשהוכנס לבית הכלא שם אמר:
כִּי גְּנֹּב גֻּנַּבְתִי מְאֶרֶץ הָעִבְרִים (וישב מ/טו) התנהגות יוסף מעידה על אצילות נפשו שגם במצוקתו לא גלה סודו ולא פגע במשפחתו ולא חשף קלון בית אביו. רק כאשר התייחד יוסף עם אחיו נהג כ
"מתנשא ומצליף".
נאמנות יוסף לפרעה והכבוד שנתן לאביו
יוסף שלח להודיע לאביו על-ידי אחיו, רק לאחר שֶׁוִדָּא כי אביו עודנו חי, יען כי לא האמין לאחיו, כשאמרו לו
יש לנו אב זקן וגו', הוא שב ושאלם: ...
העוֹד אָבִי חָי (מה/ג) כי לא סמך על אשר אמר יהודה ליוסף בדבר צער יעקב על
בנימין אם לא ישיבוהו אליו כי יעקב עלול למות מצער כי בכך מאבד בנו השני של רחל, כי נאמר לו על-ידי יהודה
"כי אחיו (יוסף) מת". בעודו הוא נצב חי לפניהם. מכאן הבין כי לא אחיו לא אומרים את כל האמת כשאמרו לו:
יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו, ואביו אהבו (מד/כ) זה שהביא את יוסף לשוב ולשאול: ...
העוֹד אָבִי חָי (מה/ג), יוסף יודע כי אביו כבר לא צעיר הוא כבר בן
מאה ושלושים שנה. יוסף משתמש במושג ירודה מן הארץ כשצוה על אחיו לֹאמַר לאביהם המסר של יוסף:
רדה אלי אל תעמד... פן תִוָּרֵשׁ (מה/ ט,יא). בעלי המדרש אחרי כאלפים וחמש שנה מאז האירוע מתיחסים למלים: פֶּן תִוָּרֵשׁ אתה וביתך
(מה/יא), במשמעות להיות
רש (עני). חכמינו אומרים גם כי יוסף בדברו אל אחיו לא התנהג בענוה יתרה, הוא התנשא עליהם כדי להכאיב להם על אשר עוללו לו, לכן אמר להם שלא יענו נפשם על מעללם:
כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם....לָשׂוּם לכם שארית בארץ (מה/ה,ז) כאומר בלעדי הייתם מתים ולא נשאר לכם שארית. לכן נקט במסר שונה באמרו:
פֶן תִּוָּרֵשׁ... כרוצה לאמר: "אף על-פי שאני משנה לפרעה", לא אוכל לשלוח לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו בי שאני מוכרו שם לעשות לי שָׁם בכנען אוצרות כסף שישמשו לי כשאשוב אל ארצי ואל מולדתי. לכן דברי יוסף נשמעים כעצה ולא כצווי כאומר:
"חשוב שתרד" אתה עם כל הפמליא למצרים, כאן אעשה זאת ברשות המלך פרעה ולא אהיה חשוד בנצלי מעמדי במצרים, כדי להתעשר על חשבון המצרים". נתן לאמר כי בכך עולה לראשונה שאלת
"הנאמנות הכפולה" שהואשמו בה היהודים כעבור אלפים או שלושת אלפים שנה בצרפת במשפט
העלילה של
דרייפוס, כי למרות היותו גנרל צרפתי נוהג ב
"נאמנות כפולה", קודם יהודי ורק לאחר מכן צרפתי, זו הייתה האנטישמיות במלוא עֻזָּהּ שהשפיעה כל כך על יהודי בצרפת שהחל להצהיר ברבים:
"אני צרפתי בן דת משה וישראל".
רעיון יוסף להלאמת הבעלות על הקרקע
אחרי שיוסף
"הוריד" את אביו ופמליתו מכנען למצרים כשהפמליה מנתה שבעים נפש, הוא דיין משל במצרים כמשנה לפרעה. אף על-פי כן יעץ לאחיו ולאביו לכשיתיצבו בפני פרעה וישאלם:
מה מעשיכם? (מז/ב) שיאמרו את האמת:
רֹעֵה צֹאן עבדיך גם אנחנו וגם אבותינו ...באנו לגור בארץ (מצרים)
באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו-נא עבדיך בארץ גשן: (מז/ד) פרעה שהוקיר את יוסף על מעשיו לטובת פרעה ומצרים אמר לו:
במיטב הארץ הושב את את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גשן (מז/ו). כאן יוסף יכול היה לְכַלְכֵּל את אביו ואחיו ללא חשש שיאשימוהו במעשה שחיתות. ואמנם יוסף הגדיל לעשות בעיקר לטובת פרעה, בלקטו את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ממכירת התבואה הבר להמוני המצרים ששלמו בעבורו טבין ותקילין לאוצרו של פרעה כפי שנאמר:
וַיָּבֵא יוסף את הכסף בֵּיתָה פרעה (מז/יד) ומשתם כספם של המצרים בקנית תבואה, מכרו הם את מקניהם לפרעה, ובשנה השנית לשנות הרעב נאלצו למכור את אדמתם וגם אתעצמם. בעשותם כן נהפכו לאריסים. כי כל אדמת מצרים החקלאית עברה לבעלות פרעה. חוץ מאדמת הכהנים שנשארה בבעלות הכהנים. יוסף אמר למצרים,
משקניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה (חלילה לא ליוסף עצמו) תוכלו לזרוע זרע את האדמה שמכרתם לפרעה, ותקבלו ארבע חמישיות מן היבול וחמישית תתנו לפרעה (זאת האריסות על כלליה). ובכך ראו המצרים עצמם עבדים לפרעה. מכאן שלא פלא שגם בני ישראל שישבו בגושן נהיו עבדים לפרעה שבא במקום פרעה הנוכחי יוסף עשה מהפך כלכלי במצרים,
ב"ביטול הקנין הפרטי על הקרקעות", ובהעמדת הקרקעות לרשות החקלאים לעבדן כאריסים או חוכרים, כנגד מתן חמישית של היבול לפרעה - לאוצר וארבע חמישיות למעבדי הקרקע
(כמו שיטת דמי חכירה שמוכרת לנו). כאן המקום לדבר תולדות הציונות ושיבת ציון של ימינו שתחילתה בשנת 1700 והייתה לדבר המובן מאליו, וכעבור מאתיים שנה ב-1901 בקונגרס הציוני הראשון ראו הוגי הציונות חשיבות עליונה בהלאמת הקנין על הקרקע, אשר עתידים לישב אותה אלה השבים לציון, לכן נוסדה קרן קימת לישראל אשר כל קרקע שנקנתה על ידה מתרומות העם היהודי נרשמה על שמה ונקבע כי הקרקע לא תמכר שוב לעולם. לכן אפשר לאמר כי רעיון הקנין הלאומי על הקרקע, נולד על-ידי ימי יוסף באדמת מצרים, כשרכש יוסף בעבור פרעה את הקרקעות מבעלי הקרקעות ומסרן לאחר מכן לעיבוד ולמחיה לתושבי ארץ מצרים להפקת בר ומזון למחיה.
הָחָכְמָה אוֹצָר וְנִתֶנֶת לִרְכִישָה וּלְהַחְכִּים
הִיא גָּם נֶכֶס מֻלַּד וְהִיא לֹא נַחֲלַת הָרַבִּים
זֶה הָיָה כְלִי הַגָנַת יוֹסֵף בְּמַעֲמָדוֹ הַנַּעֲלָה
גָם כָּאֲשֶׁר חֶרְפַּת אֵחָיו בְּחָכְמָתוֹ לֹא גִּלָה
עַל אֶלֶּה נֶאֱמַר לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ תִתְהַלַּךְ
וּבְטֶרֶם תֵּצֵא לַקְרָב הֱוֶה אָז בְדַעֲתֶּךָ נִמְלַךּ
לְעִתִּים רַבְרְבָנוּת וְגַאֲוָה הֵן מְמִיטוֹת אָסוֹן
מוּטָב לְהַשִּׂיג הַיַּעַד בְּחָכְמָה וּבְחַדּוּת לָשׁוֹן
טוֹב לִזְכּוֹר שֶׁדִּבּוּר מִכֶּסֶף וּשְׁתִּיקָה מִזָּהָב
לֹא יוֹעִילוּ רַבְרְבָנוּת תַּעֲלוּל אוּ מַעֲשֵי רַהַב 