דמוקרטיה או מחזה-אבסורד

במאמר שמשקף דעה רווחת בחלקים של הציבור, מציגה ליאורה עינת-שפיר¹ עמדה המלמדת סנגוריה, על "שלטון הפקידים". למען הדיוק ראוי להוסיף שהצגת דברים זו אינה נעשית בסגנון בוטה, אבל משקפת אמונה עמוקה בגישה המכנה עצמה דמוקרטיה אולם בפועל דוגלת בסירוס הדמוקרטיה הקלסית המודרנית. למען אותו דיוק, ראוי להוסיף ולומר שעמדה זו מקובלת על האופוזיציה בישראל ותומכיה ומשקפת גישות פוסט-מודרניות וסמי-אנרכיסטיות המבטלות את ערכו ומשקלו של כלל הציבור בהשוואה לזכויות הפרט. במקרה של האופוזיציה בישראל, ברור לגמרי המקור ממנו היא נובעת. מי שהפסיד בבחירות דמוקרטיות ארבע פעמים ברציפות לבעלי-הפלוגתא הראשיים שלו, מבקש לבטל או "למתן" את תוצאות ההפסד והשלכותיו "בדרך עוקפת בג"ץ משמאל". משמעותה המעשית של דרך עוקפת בג"ץ משמאל היא ש"שלטון הפקידים" (אנ"ש) ובעלי תפקידים ממונים חזק מאוד מול "שלטון הנבחרים" (היריב הפוליטי), עד וכמעט אין צורך בבג"ץ. בהנחה זו מגולמת הנחה נוספת, שבג"ץ שומר תמיד וללא תנאי על עמדותיו "המתקדמות" ומעמדו הכל-יכול. על-כן, שתי המערכות הללו, כשהן משלבות ידיים, מספקות תמיד, למי שאינם מייצגים את רוב הציבור, הגנה "מן הזכות הטבעית" מפני החלטות הרוב הדמוקרטיות. ענת-שפיר מעלה שורת טענות שרובן נכונות עובדתית, אך כולן בלתי-רלוונטיות לנושא המרכזי. בין היתר ניתן להזכיר: "נציגי העם אינם מייצגים את דבר הבוחר"; כל בעל תפקיד נבחר... כאילו נבחר לתפקידו בבחירות אישיות" (היא אינה מבינה את מהותו של משטר פרלמנטרי-קואליציוני) ; "הנבחרים לא קיבלו צ'ק פתוח מהבוחר לכן צריך להציב עליהם שמירה" (ולשמירה היא בוחרת באלו שבמבחן האמון מול צבור הבוחרים נחלו מפלה); "השיטה בה 'שומרי-הסף' הממומנים מנטרלים את נבחרי הציבור, היא שיטה מרסנת ומאזנת" (לדעתי: מסרסת ומחבלת); "האזרחים אינם בעלי חינוך וידע עליונים... ולכן צריך שמומחים ישמרו עבורם על האינטרסים..." (גם כאשר הציבור אינו יודע מיהם שומרים אלה, לא נתן בהם אמון ואינו יודע אילו אינטרסים הם מייצגים באמת ומה היקף ידיעותיהם הלא מקצועיות). לדעתה של ענת-שפיר, זו הדמוקרטיה האולטימטיבית. דברים אלה, היא אומרת, כמי שמחשיבה עצמה מבינה מהי דמוקרטיה, מהם מקורותיה ומה היא מבקשת לייצג ולהשיג. אני כופר מכל וכל בדעתה החיובית של ענת-שפיר על עצמה בעניין זה. הנמקות נפסדות מחוללות תוצאות נפסדות וחיבור של אבסורדים אינו מביא לתוצאה משופרת אלא לאבסורד אחד גדול. ההוויה הדמוקרטית הקלאסית והאמיתית הפוכה לזו שמציגה האסכולה של ענת-שפיר. רק באתונה העתיקה, בשחר היווצרות מושג הדמוקרטיה הפוליטית, כאשר בעלי זכות הדיבור היו הפילוסופים, ניתן היה לדמיין מציאות שבה כל בעלי זכות הבחירה חיים בעולם אוטופי אידאלי של ידענים מופלגים. במובנים הבסיסיים הקיימים כיום זו אינה דמוקרטיה אלא מריטוקרטיה. אין מי שסבור שלדמוקרטיה ממין זה יש כיום משפט קיום. דמוקרטיה (לא פוסט-דמוקרטיה) מניחה א-פריורי אוכלוסייה רחבה ומגוונת ביכולותיה, בידיעותיה ובהבנתה את מכלול העובדות והשיקולים של עולם מגוון ומורכב כשלנו. מול מציאות זו היא בונה את מערכת המושגים וכללי התנהגות המהווים יחד משטר דמוקרטי עכשווי ונורמטיבי. אין משטר בעולם שהוא נטול חסרונות והדמוקרטיה אינה יוצאת מכלל זה. בחסרונות מטפלת הדמוקרטיה בדרכים שונות, אבל היא לעולם אינה ממליצה כענת-שפיר "לשפוך את התינוק עם המים". לשאלה מיהו הריבון? - עונה הדמוקרטיה: כל העם שיש לו זכות בחירה. לשאלה מהם המוסדות המנהלים את החיים הקהילתיים? - המענה הוא: המחוקק, הרשות המבצעת והרשות השופטת, כל אחת בתחומה. לשאלה מהם תיחום האחריות והסמכות של כל רשות? התשובה היא: לפי החוק; ולשאלה כיצד מתמודדת הדמוקרטיה עם ריבוי השונויות והדיסציפלינות של העולם המודרני? - המענה הוא באמצעות גיוס מומחים יעודיים, שמופעלים ומנוהלים ע"י הרשות המבצעת בכל מקום שהיא זקוקה להם ועל-פי הנחיותיה. נבחרי הציבור אינם אמורים להיות גאונים ויודעי-כול ומעולם לא היו כאלה. ככלל, הם אינם פועלים כאינדיבידואלים שהחלטותיהם נגזרות מקפריזות אישיות, שיקולים אנוכיים או אינטרסים סקטוריאליים. הם פועלים כמנגנון נבחר שניתן להחליפו בכל עת שהדבר נדרש או מוצדק, במסגרת חוקים ותקנות ביצוע הבנויים לתחום סמכויות מצד אחד, אך גם לאפשר ביצוע המחויבויות שנטל על עצמו הדרג הנבחר כלפי הצבור הבוחר. איזון זה הוא קריטי ואיננו נתון לשיקולם של עוזרים ויועצים ממונים. הם פועלים תחת עינם הפקוחה של נבחרים אחרים, שלכל אחד אג'נדה ידועה משלו, כולם יחד מהווים מערך משוקלל של רצונות וצרכים, ולא ערב רב של גחמות פרטיות. גם במערכת קואליציונית ובשיטת בחירות ייצוגית לא אידיאלית, יכול הציבור (הריבון) לשנות עמדות ולפעול להחלפת הרכב הממשל. התנאי לכך הוא שיבין יסודות אלה וישתתף בהכרעות... או ישא בתוצאות; גם זו זכותו כריבון. דמוקרטיה קלאסית נורמלית אינה זקוקה לשומרי סף מוסווים תחת מעטה של יועצים ועוזרים. עודף שומרי סף הוא אזהרה לכך שהדמוקרטיה לוקה במחלה הממארת של קלקולים ושחיתות ואינה יודעת כיצד להתגבר עליה. זו אזהרה מפני ביורוקרטיה מואצת ואיום חמור של "הסתיידות עורקים" מינהלית. במערכת נורמלית, האחריות לשמירה על טוהר המידות היא חלק מאחריותם של מנהלי המערכת - בדרג המבצע; עוזריהם אמורים לסייע להם גם בכך, אך לא להחליפם. החוק והתקנות המיושמות במערכת המבצעת חייבים להבטיח גם את הנורמה וגם את האחריות האישית לאכוף אותה. העובדות מוכיחות שככל שהדמוקרטיה מרבה להטיל את יהבה על שומרי סף מזויפים, היא מועלת בתפקידה: שירות אפקטיבי לציבור האזרחים. זאת ועוד; במערכת בה שומרי הסף המזויפים משבשים את הפעילות התקינה, מתפתחת יכולת לעקוף או להונות את שומרי הסף, ויכולת זו מנוצלת בהמשך להגברת והעמקת השחיתות והניוון. יש ממש בטענה שהציבור לא תמיד מפגין אחריות זו במלואה. אולם לטעון שמשום כך מותר לפקידים או לעובדים ממונים ליטול מהנבחרים את הסמכות שהוענקה להם ע"י הריבון - זו כפירה בעיקר! בהתלהבותה הרבה מרעיון "שומרי הסף" שכחה ענת-שפיר שגם הם, לרבות בתי המשפט באינסטנציות השונות, אינם טלית שכולה תכלת. גם להם יש כשלים וחסרונות וגם הם אינם "מומחים לכל". לכן, אין מתקנים קלקול ע"י מנגנון שאינו מתאים לכך. מַבְנִים את הכישורים הנדרשים אל תוך מערכת התפעול והביצוע, באמצעים הרגילים המשמשים לכך - חקיקה, תקינה, חינוך, הסברה, מנגנוני ברור ויישוב סכסוכים, אולם בראש ובראשונה ע"י קציבת סמכויות ברורות לאחראי הביצוע והטלת אחריות מלאה עליהם כאשר אינם עומדים במשימה. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה היא אובדן כושר הפעולה והחיוניות הקריטית לקיום והסתגלות. אנו יודעים היטב איזה גורל גוזרת "הברירה הטבעית" על מי שכושר הקיום שלו נופל מהמינימום הדרוש לאתגרים המשתנים. הדמוקרטיה היא אורגן חי חברתי, וכפופה ל"חוקי הטבע".