גירוש מחבלים - אמצעי חסר בארגז הכלים שלנו

בדצמבר 1992 נפל דבר - הממשלה גירשה 415 פעילי חמאס ללבנון, והחלטתה עוקרה על-ידי בג"ץ ועל-ידי לחץ אמריקני. בסיכומו של דבר, הוחזרו המגורשים, וחלקם הפכו למובילי הטרור נגדנו. גירוש הינו עונש קשה במיוחד כיוון שהוא קורע את האדם מסביבתו. יש הסבורים, כי גירוש מנוגד לאמנת ז'נווה הרביעית, ויש להשתמש בו רק לאחר שמוצו כל שאר האפשרויות האחרות. יתר על כן, בגירוש יש בעיה כיוון שהנו עונש מינהלי ולא עונש שיפוטי. וכשהוא מוטל על משפחת המחבל, זה לכאורה עונש קיבוצי. עם זאת, כפי שהתברר לא-אחת בשנים האחרונות, משפחות המחבלים ידעו על כוונת הזדון של המחבלים, ולעתים קרובות תמכו בהם, או לא מנעו את הפשע. מבלי להיכנס לסוגיית הגירוש בשנת 1992, ברור, שאי שימוש בגירוש כלפי מחבלים מקהה את הרתעתנו - בעיקר, כשהמחבלים ותומכיהם מבית ומבחוץ משתמשים בדמוקרטיה הישראלית, כדי להחריבהּ. את זה מנסה למנוע החוק, שהציע ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי), בהתנגדות היועץ המשפטי לממשלה וראש השב"כ. הצעת החוק של יוגב, שאושרה בקריאה טרומית בכנסת, מאפשרת לאלוף פיקוד המרכז לגרש משפחת מחבל, שפגע או ניסה לפגוע, מאזור מגוריה לאזור אחר ביהודה ובשומרון - בתוך שבעה ימים ממועד הפיגוע. לדעתי, יורתעו מחבלים כשיידעו, שבתיהם ייהרסו - גם אם לא יממשו את זממם - ומשפחותיהם יגורשו מבתיהן. לפיכך, חיוני החוק, שמנסים כעת להעביר בכנסת. יתר על כן, שימוש באמצעי הזה, למרות חומרתו, נועד להחליש את סביבת המחבל. לכן, חסר האמצעי הזה בארגז הכלים של הלוחמה הישראלית בטרור, וחסרונו מורגש מאוד. בינתיים, עד שיחוקק החוק של יוגב, מדיניות הממשלה לגבי משפחות מחבלים עמומה ביותר, גם אחרי גירוש אנשי חמאס. בשנת 1996 הודיע שמעון פרס על גירוש משפחות מחבלים, אך החלטתו לא יושמה עד שנת 2000. בהתנגדות מערכת המשפט, הופעל גירוש רק על מחבלים בודדים. ואכן, הדבר נעשה, משום מה רק כלפי יהודים ביהודה ובשומרון, שהרשויות אינן מרוצות מפעילותם. הזירה המשפטית מסובכת, ומשפיעות עליה תפיסות-עולם. לכאורה, הגירוש מנוגד לכאורה לאמנה ז'נווה הרביעית, אך בג"ץ כבר הגביל את איסור הגירוש רק לצורך עבודת כפייה. כלומר, התיר לגרש אדם לצורך ענישתו. היצמדות משפטנים לפרשנות דווקנית של אמנת ז'נווה הרביעית, מוזרה בעיניי, ומזכירה לי את דברי רבי יוחנן, "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ... אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא, דף ל', עמוד ב').