למוזאון יד מרדכי - משואה לתקומה, יש חוב מיוחד ל
שמחה רותם (קאז'יק), שנפטר ביום שבת האחרון. כשהחל לפני כעשור תהליך חידוש התערוכות במוזאון, ישב קאזי'ק עם נציגי המקום כדי לתאר ולהסביר כיצד ליצור בונקר תואם מילא 18 שיראה אמיתי ככל האפשר, ויספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר. בזכותו נוצרה התערוכה שבה לומדים מדי שנה אלפי בני נוער את סיפורם מעורר ההשראה של המורדים בגטו ורשה, ובתוכם סיפורו יוצא הדופן של קאז'יק עצמו. כשהגיע קאז'יק לראות את התערוכה הגמורה, אמר, "תוציאו מפה את הספסלים, אתם רוצים שהם יחשבו שהיו לנו ספסלים"? הצוות ניסה לפייסו, להסביר שבאות קבוצות מודרכות, וגם קבוצות של פנסיונרים ואי-אפשר שישבו על הרצפה. אבל קאזי'ק - גם בגיל 80 פלוס - חשב שאין צורך בספסלים.
סיפורו של שמחה רותם יוצא דופן בכל קנה מידה. גם בתוך ארגון צעיר באופיו כמו האי"ל, היה בין הצעירים שבלוחמים, ונשלח לבצע את המורכבות שבמשימות. בסופו של המרד, פיקד על מבצע הברחת הלוחמים הנותרים דרך הביוב אל רחובות ורשה ומשם למסתור - בריחה שהתבצעה לאור יום. ברגע האחרון, בעודם באמצע הרחוב בורשה הכבושה, הכריע קאזי'ק שיש לנסוע, ועכשיו, כיוון שהם עומדים כולם להיתפס, וזאת למרות שקבוצה נוספת של לוחמים עדיין חיכתה בתעלות הביוב. עד יומו האחרון ישאל את עצמו אם הייתה זו החלטה נכונה, על-אף שידע כי לא הייתה ברירה. הוא הפגין אומץ ותושייה שהיו למעטים. בארץ הקים משפחה, עבד כמנכ"ל קו אופ ירושלים וב-1985 הוציא את ספרו "ובתוכי העבר", ובו עדותו על ימי המלחמה.
במרץ האחרון קיימנו במוזאון יד מרדכי יום עיון בנושא חייהם ופועלם של מורדי גטו ורשה לאחר המלחמה. ידענו שקאז'יק לא יוכל לבוא לדבר. ניסיונות קודמים להפגישו עם צוות המוזאון לא צלחו משום שהנסיעות היו קשות עליו, וגם מביקורים רבי משתתפים כבר חשש. בכל זאת ביקשנו לעלות אליו לירושלים לקבל תובנה או סיפור שנוכל לספר. התמזל מזלנו והפעם הוא היה מעוניין בביקור. מפגש עם אדם שהוא אגדה בחייו יכול גם להיות מאכזב, בעיקר למי שבעבודתם מספרים את סיפורו יום יום - לא תמיד האדם יענה על הציפיות; אך לא כך היה עם קאזי'ק. גם אם התקשה קצת בשמיעה, הוא היה נדיב מספיק כדי לצלול עמנו אל זיכרונות העבר, אל הדילמות של אותם ימים, אל יחסיו עם מנהיגי המרד האחרים כולל הקשר האמיץ וגם מטען הזיכרונות שליווה את חברותם לאורך ימים, גם בחייהם בארץ. לשאלתנו סיפר גם על ילדיו ועל הלבטים כהורה צעיר, מה לספר ומה לא, ומתי גילה שבעצם הם יודעים כבר הכל.
אבל האור האמתי בעיניו נדלק כשיצאנו לגינת ביתו. בסיבוב הקצר בחצר אפשר היה לראות את האנרגיות ואת ההומור והממזריות שבהם התפרסם. הוא הוליך אותנו ונדמה שלפתע היו צעדיו קלים יותר דרך העצים הפורחים, כשהוא מפרט את שמותיהם, את סוג הטיפול שהם דורשים, ומצר על החממה שהייתה ירוקה בעבר ועתה, אין לו עוד כוח לטפל בה בעצמו. ביום שבת, כששמענו למגינת ליבנו על פטירתו, לצד העצב על עזיבתו של איש כה מיוחד ואולי גם האחרון שיכול עוד לספר את סיפור המרד מ
מקור ראשון, נזכרנו גם בשמחה, על שהייתה לנו הזכות למפגש זה. עם לכתו, מתגברת החובה המרגשת לספר את סיפורו, יחד עם סיפורם של לוחמי מרד גטו ורשה הנוספים, אשר ימשיכו להוות השראה לדורות לכוחה של רוח האדם, גם בנוראים שבמצבים.
