יעקב עורב - ממפריחי הערבה וממיסדי שדה בוקר

בשנת 1941, התגייס עורב לצבא הבריטי ולחם במספר חזיתות. לאחר שחרורו, בשנת 1943 החל ללמוד חקלאות; תחילה באוניברסיטה העברית על הר הצופים ולאחר מלחמת העצמאות בפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא סיים את לימודיו ב-1950 ועבר לנגב. תחילה הקים את מצפה עין יהב מטעם משרד החקלאות ועסק בניסיונות באזור. מטרות המצפה היו לאסוף מידע על טיב הקרקע, המים, מה אפשר לגדל ואם אפשר לגדל בעלי חיים באזור. ב-1952 נמנה עם מייסדי חוות שדה בוקר. עורב ביקש למצות את הניסיונות לאיסוף מי נגר וראה באלה הדוגלים בביסוס המקום על מים המובאים מבחוץ במחיר יקר - ככאלה הנוטשים את הרעיון שלשמו קמה האגודה והבוחרים בדרך הקלה. ואכן במרוצת השנים הבאות, רבים מהמייסדים עזבו את המקום משום שלא האמינו בפיתוח היישוב שיתבסס על מי נגר בלבד. לאחר שנתיים עזב את שדה בוקר ועבר להתגורר בבאר שבע. מרכז עבודתו של עורב היה צמח "המלוח הקיפח". הוא סבר כי שתילה נרחבת של צמח עמיד זה, באזורים חצי צחיחים בנגב, שאינם מתאימים לחקלאות בעל, תהווה פתרון לבעיית המרעה הקיצי באזורים אלו. באותן שנים גם הבדואים שבנגב התפרנסו מרעיית מקנה וגם חלק מהישובים העבריים בנגב החזיקו בעדרי צאן ובקר שנסמכו על מרעה בשטחים לא חקלאיים. עורב נשלח בשנת 1965 במסגרת מש"ב - המחלקה לשיתוף בינלאומי לניז'ר אשר במערב אפריקה, שם שהה עם משפחתו שנתיים. בניז'ר רבים זוכרים את עורב כ"איש שהביא לנו מים וחיים". הנסיעות לעבודה באפריקה היו דרושות לו להרוויח כסף לבניית הסכרים שיתפסו את השיטפונות שיוריקו את הנגב, מבלי להוביל מים יקרים כל כך מן הצפון.

במחצית יולי 1950 הגיע עורב לעין-יהב שהייתה מצפה ניסיוני בחסות מחלקת המחקר וההדרכה של משרד החקלאות. הכוונה הייתה לבצע תצפיות בשטחים שונים ובגידולים שונים. עין יהב נבחרה משום שהיו שם מעינות שאפשרו להשקות מספר דונמים של קרקע. עורב זכר שנבחר שטח לניסיונות והובאו צינורות שהושקו בשיטת "המטרה סניפית". מערכת ההשקיה כיסתה שטח של 10 דונם אך ניתן היה עקב כמויות קטנות של מים, להשקות כל פעם רק חצי דונם. למרות האיחור בזריעה נזרעו צנון, צנונית, גזר, כרוב וירקות חורפיים. עורב ציין בגאווה שרק לאחר כמה שבועות הוקם מצפה עברונה כ-14 ק"מ מאילת שנמסר לשח"ל בהדרכת זאב דורסיני. להזמנה שקיבלו מעברונה ענה עורב בציניות "אנחנו כבר זרענו שלשלום בלי טקס" תשובה שעוררה זעם רב. השח"ל דאג לקבוע כי הזריעה בעברונה הייתה הראשונה והתעלם מהניסיונות הקודמים בעין יהב. עורב זכר שהחיים היו מונוטוניים והם עסקו במציאת רכוש בריטי עזוב, "סחבו" צינורות והעמיסו לוחות עץ וכך הרחיבו שטח הניסוי ובנו צריף במקום האוהלים.

חיידק המדבר דבק בעורב בזמן לימודיו באוניברסיטה. הוא רצה להתגורר במקום שיש כדבריו "רק אדמה ושמים" ושכל מה שייעשה בו יהיה מבראשית. בשנת 1950 עורב מחליט לעבור לנגב. לימים סיפר גם על שיר בוקרים שביטא את רצונו המיוחד במרחבים הפתוחים "don't fence me in" היה השיר ובתרגום חופשי "אל תגדרו אותי". לחבר ששאל אותו "מה פתאום לנגב? בנגב נרקבים!" ענה "בנגב לא נרקבים, בנגב מתייבשים..." ב-17 ביולי 1950 בודה נבחר על-ידי משרד החקלאות להקים ולעמוד בראש תחנת הניסיונות בעין יהב. במקביל, בבואו לחופשות בתל אביב, שימש ביתו של עורב כמקום התכנסות ודיונים של חבורת המייסדים של חוות שדה בוקר. ב-10 בינואר 1950 נקראו לביתו של עורב המייסדים, חגי אבריאל, יורם מור, אהרון ברוך, איתן מינץ, צבי וולטר, אמנון רבינוביץ', רפאל בכרך, דני הלל ואלקנה פרויליך. האספה הכריזה רשמית על הקמת האגודה שנרשמה בשם "שדה בוקר - חווה לגידול מקנה". את השם "שדה-בוקר" הציע בודה וב-15 במאי 1952 עלתה הקבוצה כקואופרטיב חקלאי על הקרקע ורק בשנת 1955 הוא הוכר כקיבוץ.

קיימות כמה גרסאות לביקורו הראשון של בן-גוריון בשטח בו עלתה לבסוף האגודה כקואופרטיב חקלאי בשם "שדה בוקר". אין זה עיקר הכתבה אך ראוי להציג אותן בפני הקורא - האחת, במאי 1953 ירד בן-גוריון (בלימוזינה שחורה) דרומה מלווה באלוף הפיקוד משה דיין ובקצין ההנדסה של פיקוד דרום בית אש (שציפה לתוספת תקציב על-מנת להשלים את פריצת הדרך "במעלה") לחזות ולחנוך את פריצת הדרך "במעלה העצמאות". בדרכו ראה צריף ומספר אהלים וכ-15 צעירים היושבים כבר כשנה במקום ולפי הסבריהם הם לחמו באזור ועתה ברצונם ליישבו. בשדה בוקר זכרו ששאלתו הראשונה הייתה - למה אין פה עצים. החברים סיפרו לו על המחסור הקשה במים והצורך להובילם מירוחם. גרסה זו נתמכת במכתב ששלח בן-גוריון לשדה בוקר כשבועיים לאחר ביקורו. הגרסה השנייה, המופיעה בספרו של תום שגב (והמבוססת על זיכרונות יצחק נבון) אומרת כי בספטמבר אותה שנה (1953) חזר בן-גוריון מתמרון בנגב, ראה את האוהלים וביקש לבקר את הקבוצה. בן גוריון זכר שהיו שם שמונה צעירים, שישה מהם קציני מודיעין והם מתכוונים להקים חווה גדולה לגידול סוסים ועיזים. עוד הוסיפו כי אם יובלו מים מירוחם לנקודה הם יגדלו אף עצי פרי. נראה שבן גוריון ידע כבר על ההתארגנות של הקבוצה הן מפי עוזרו אהוד אבריאל שהיה אחיו של חגי אבריאל ממנהיגי החבורה והן ממכתב שקיבל מיעקב עורב. נראה שלגבי תאריך הביקור הראשון בשדה בוקר אין הסכמה מלאה בין החוקרים וכותבי הביוגרפיות משום שבן-גוריון עצמו נקב כל פעם בתאריך אחר. כך למשל הזכיר במכתבו משפט - "בסוף שנת 1953 חזרתי מאילת לירושלים ופתאום ראיתי...מספר צעירים וצעירות ואוהלים אחדים." מכל מקום החוקרים מאוחדים בדעה שהצעירים במקום נראו לבן-גוריון אידאליסטים, הרפתקנים, חדורי רומנטיקה, מתקני עולם ומחפשי עצמם, מוקפים בנוף בראשית ויתרונם - הקבוצה הינה ללא השתייכות פוליטית מוגדרת. בן גוריון התלהב מחלוציותם ובשנת 1953 לאחר התפטרותו מהממשלה, הוא הגיע להתיישב בשדה בוקר ולכבודו נטעה יחידת מילואים עצי סרק בשדרה מהכביש הראשי ליישוב. באותה העת היו מובילים את המים במכליות מבאר שבע והשימוש בהם היה במשורה. בודה, נאמן להשקפתו בדבר הצורך למצוא מים במקום, עקר את השתילים. "במצב המים של שדה בוקר", הסביר לבן-גוריון בשיחה ביניהם, "אין מקום לעצי סרק הזקוקים להשקיה מתמדת". אסיפת החברים החליטה על סילוקו של בודה בשל עקירת עצי הסרק אולם ביטלה את ההחלטה לבקשתו של בן-גוריון. ביוני 1954, חצי שנה לאחר עקירת העצים, פרש בודה משדה בוקר זאת בשל מה שראה כסטייה מהדרך שבה החליט הגרעין המייסד ללכת. הצטרפותו של בן-גוריון ליישוב גרמה לשינוי בחייו: המוביל הארצי הוארך עד לשדה בוקר.

מחקרים רבים נכתבו על הניסיונות החקלאיים בערבה אך בפוסט זה ברצוני להביא בשורות הבאות, קצת מזווית ראייתו של עורב כפי שבאה לידי ביטוי בראיון שנערך עמו בשנת 1982. ברור שכמי שלא ראה את התמונה כולה, האירועים מתוארים בראיון עמו לא באספקט היסטורי-מדעי אלא כחוויתיים-אישיים. הקורא מתבקש להשוות את העובדות בסיפורו של בודה למחקרים המפורטים של החוקרים שהוזכרו לעיל. לדבריו של עורב היו כמה קבוצות של חיילים משוחררים "במחוז הנגב" שחלמו על חוות בנגב. ג'סי סלייד, עריק מצבא ארה"ב בגרמניה, יוצא טכסס, התקבל נחשב על-ידי קבוצה כמומחה לענייני מרעה. בתחילה דיברו על חוות מרעה במישר. כולם האמינו בסיסמה "שהנגב יהיה אסם התבואה של הארץ". הקבוצה שבעתיד תהיה שדה בוקר החלה להתגבש, רובם יוצאי יחידת המודיעין של מחוז הנגב. בינתיים עזב עורב את עין יהב, לאחר שנאמר לו כי תוכנית הניסיונות שם "הוכנסה למקרר" והצטרף לאגף שימור הקרקע במשרד החקלאות. המחשבה הייתה בין כל המומחים שבמקום מי הצפון היקרים ייתפסו את מי השיטפונות במאגרים מיוחדים מונעי חלחול. המחשבה קיבלה חיזוק לאור ממצאים ארכיאולוגים מהתקופה הביזנטית שכללו בארות, מאגרים, תעלות וטרסות. בנוסף חלמו בקבוצה על הפקת מחצבים ושדה בוקר הייתה קשורה שנתיים בהפקת גבס בה רמון. סייעו בהכנת התוכניות ויין מיילס ולסלי שנן. הקבוצה החליטה שלפני עלותם על הקרקע יש להכין מאגר מים אך המוסדות והצבא סירבו מפני העלות הגבוהה הצפויה.

עורב "השתולל מזעם" על חוסר ההתקדמות בהכנת השטח לעלייה בשדה בוקר וכתב מכתב אישי לבן גוריון בשלהי 1951 בו הזהיר אותו כי הגרעין המתכוון לעלות לאזור ישנה את תוכניותיו והנגב יוזנח עקב כך לשנים רבות. התשובה למכתבו השתהתה ובשדה בוקר, בסיוע הצבא והסוכנות התקדמו והצליחו לבנות בריכת אגירה קטנה ותעלה מובילת מים. חברי האגודה התפלאו שבזמן השיטפונות הגדולים בנגב רק כמות קטנה ביותר שטפה לעברם. באופן בלתי צפוי הגיעה תשובת משרד ראש הממשלה במכתב עליו חתם פנחס קוזלובסקי (ספיר) שהיה אז מנהל המשרד. התשובה אישרה את בקשת האגודה לתקציב עבור ההכנות לעליה על הקרקע בסך 400 ל"י על חשבון תקציב השנה הבאה. עורב סיכם פרשה זו במשפט "יש אלוהים בשמיים". בהמשך הוחלט על עלייה על הקרקע ב-15 במאי 1952, נזרעו 1,000 דונם של "עשב סודני", הועברו לנקודה פחונים ממעברת תקומה וכן סופק למקום מגדל מים. המתיישבים הביאו את יצחק לייגר מבית אלפא שהיה מהפלחים הראשונים בנגב ומדריך חקלאי והוא סבר שרטיבות הקרקע בעקבות השיטפונות והמשקעים תאפשר גידול צמחי מרעה בקלות יחסית. אך מסקנה זו הייתה פזיזה היות שנבדק רק שטח קטן שבמקרה נצברו בו מים - באזורים האחרים הניסיון לא עלה יפה.

לאחר העלייה על הקרקע המקום הפך למוקד משיכה הגיע והצטרף "במבי" (יוסף יאירי ז"ל) שנהרג אחר כך בהתקלות עם מסתננים. הצטרפו גם כמה בנות ביניהן ברברה פרופר, שסבלה מעיוורון לילה ולא יכלה לשמור בלילות. המים הובאו מירוחם במכלית שטרקטור גרר כל יום או יומיים. סביב המים התפתחו עימותים מכיוון שתושבי ירוחם היו זקוקים למים מהבאר הדלה למשקי העזר. מבחינה ביטחונית הייתה תחושה שמלבד הכביש עליו עבדו וצה"ל שמר עליו שאר האזורים היו שטח הפקר. מיטב האנרגיה של החבורה הושקעה בצורך לפתור את בעיית המים. בניסיון הראשון נחפרה באר בעומק של 12 מ', הגיעו לשכבת טין והוחלט כי אין מים. בניסיון השני נבנה סכר מלפני הבאר במטרה להחדיר מים לאדמה שישמשו את המתיישבים לשלושה חודשים. בחורף 1953 - 1954 הוקמה משתלת אינטרודוקציה עם כל מיני צמחים ואז הוברר שהתבלט מעל כולם הצמח "מלוח קיפח" שאת הזרעים שלו אספו מנחל רביבים בקרבת ירוחם. עורב פיתח שיטות זריעה ייחודיות למלוח הקיפח והפיץ אותו בוואדיות האזור. ענף הצאן התפתח תוך כוונה להיות הענף המרכזי. על-פי יעקב עורב הם קיבלו עדר בדואי שנמצא בשטח שאתו יצאה ברברה פרופר והבעלים הבדואים, שהסתתרו וביקשו לקחת את העדר רצחו אותה. לטענתו מאז האירוע התנהלה מעין מלחמת גרילה בין צה"ל לבדואים בה צה"ל גירש ופגע ברועים ואילו הם הסתתרו ורעו במקומות אסורים.

בראשית 1953 ארגון הנוקדים והסוכנות ארגנו קנייה גדולה של עדרי כבשים בטורקיה משום שחיפשו כבשים מהגזע "האוסי" שהיה כבר במקום. המשלחת קנתה כמה אלפי ראשי צאן אך היה זה כישלון. הצאן שנקנה היה נגוע במחלות רבות וכל העדר (כ-200 ראש) בשדה בוקר, למרות הטיפול היקר מת. כאן המשיך עורב לתאר את תולדות הצאן בשדה בוקר ואנו נקפוץ מעל קטע זה. מאחר שגידול הצאן נכשל הוסכם להשקיע מאמץ בגידול סוסים לעבודה ולרכיבה. בהיבט זה, העובדה שהיו סביב שטחים פתוחים וניתן היה לרכב 20 ק"מ עד לבור המים - רק סייעה לתאוריה שבדרך זו יגודלו סוסים בעלי עצמות חזקות ומסת שרירים טובה. גם רעיון זה לא התבצע ונפסק באיבו בשל המרחקים הגדולים, מחסור במרעה ומחסור בגזע מתאים למדבר.

בתום הראיון העוסק בעוד נושאים כמו ניצול מים, שטחי מרעה, אתרי נופש, גדול עצי פרי מסכם יעקב עורב: "...למעשה שדה בוקר לא ממלאת תפקיד שלשמו המשק הוקם מפני שהוא הוקם, כדי לפתור את הבעיות של האזור ולמצוא דרכים איך להשתמש בנתונים המקומיים. לא אם נשתמש אלא איך נשתמש, מפני שתמיד יש נתונים מקומיים שאפשר להשתמש בהם. השימוש משתנה לאור הצרכים". עורב רמז בכך כי נעזבה ההתמודדות בהתאמת גידולים לתנאי המדבר באמצעות מי המשקעים, השיטפונות והבארות המקומיות ומעבר לחקלאות אינטנסיבית דמויות חקלאות המרכז.