חטיבת הרא̤ם
במלחמת יום הכיפורים קראו לחטיבת מילואי השריון הרא̤ם, חטיבה 179, ופיקד עליה אל"ם
רן שריג. היא הייתה החטיבה לקריאה מהירה של פיקוד הצפון. לכן, לפני המלחמה הועברה לימ"ח במחנה פילון ליד ראש-פינה. כשעלתה חטיבה 7 לגולן, היא לקחה את הטנקים של חטיבת הראם. גדוד 266 (בפיקוד עוזי מור) של חטיבת הראם, שנותרו לו טנקים בימ"ח, התארגן במהירות, וכוחות ראשונים של הגדוד עלו עם כוחות מגדוד הסיור 134 לעבר רמת הגולן סביב השעה 10 בלילה במוצאי יום הכיפורים. גדוד 96 (בפיקוד ישראל לוין) וגדוד 278 (בפיקוד יוסי עמיר) הצטיידו בטנקי חטיבת המילואים 164, שבסיסה היה באזור צומת גולני, ועלו במהירות לגולן.
כשהסתיים גיוסה וציודה, הייתה חטיבת הראם באוגדה 210, ולחמה בקרבות על דרום הגולן, שהבולט בהם הוא קרב חושנייה. גדוד 278 סופח לחטיבה הממוכנת 9 עודד, ולחם עמה. בפריצה לגולן הסורי ('המובלעת') באחד-עשר באוקטובר התנפצה חטיבת הראם יחד עם גדוד הסיור 134 בהבקעת מערכי חאן ארינבה ליד קוניטרה. לאחר מכן לחמה נגד כוח המשלוח העירקי. לקראת סוף המלחמה הועברה חטיבת הראם לזירת הדרום, וחצתה את התעלה ל"אפריקה", השתתפה במצור על ארמיה 3, והגיעה לק"מ 101 מקאהיר - החטיבה היחידה, שלחמה בשתי החזיתות במלחמה.
חטיבת הראם הנה חטיבת המילואים השנייה של חיל השריון, והוקמה כחטיבה 37 בפיקוד הצפון עוד לפני מלחמת סיני, בשנת 1956. אז פיקד עליה סא"ל שמואל גלינקא, שנהרג במלחמת סיני כשפיקד על החטיבה. אחריו פיקדו עליה מגדולי המפקדים בשריון ובצה"ל. במלחמת ששת הימים לחמה חטיבת הראם תחת פיקודו של אל"ם אורי רום בשומרון ובגולן.
תולדותיה של החטיבה מעניינים, ועתה יצא ספר תולדותיה ביוזמת אנשי החטיבה. הספר מתאר את הקמתה, את לחימתה במלחמות השונות וביניהן, כולל מלחמת יום הכיפורים והמלחמות בלבנון ואחריהן.
מנציחים מיתוס שקרי
במושב עמיקם מתנשאת גבעה, ששמה 'ההר העגול', כותב עוזי בן-צבי, עמיתי. על ההר הקים איש עמיקם, שאיבד את בנו בקרב בחווה הסינית, אנדרטה לבנו. לידה הקימו פלוגות גדוד הצנחנים 890 במלחמת יום הכיפורים אנדרטאות פלוגתיות, שנחנכו משום-מה תוך נשיאת דברים, שביניהם לבין האמת הצרופה על הקרב, יש הרבה - שמענו שם סיפורי מעשיות שלידן, סיפורי סבתא יחווירו...
הקמת אנדרטות פלוגתיות הנה חידוש גרוע. חשוב לזכור, כי עשרות אנדרטות לנופלים ברחבי המדינה הופקרו, וחוללו. כלומר, האם מקימי האנדרטות ב'הר העגול' גם ידאגו לתחזקן. לצנחנים יש אנדרטה מרכזית ליד תל-נוף, ולמיטב ידיעתי, אין תקדים לכך, שפלוגות הנציחו את נופליהן.
מאז נכשל גדוד 890 בניסיונו להבקיע את המערך המצרי בטרטור 42 ליד החווה הסינית, אך מחוצה לה, ממציאים מפקדיו ואנשיו סיפורים על גבי סיפורים, שמספרים סיפור שקרי של הקרב הכושל. בין השאר, הם יצרו מיתוס שקרי, מצג-שווא, שגדוד 890 אִפשר את הצליחה, וכבש את החווה הסינית (שנכבשה על-ידי חטיבת השריון 14).
בסיכומו של דבר, איינו המצרים את גדוד הצנחנים המפואר, שחולץ מדמם רק בתעוזתם של לוחמי מיל' בחרמ"ש (וביניהם עוזי בן-צבי, שחקר לאחר כמה עשרות שנים את פרשת החילוצים מטרטור 42). אפילו את גוויות עשרות חבריהם לא חילצו לוחמי גדוד 890 מטרטור 42. הן חולצו כעבור יום על-ידי פלוגת החרמ"ש של חטיבת מילואי השריון 600 בפיקודו של דוד גלזר ע"ה.
הפתעה בסיסית
זכייתו של ד"ר צבי לניר בפרס בן-ישראל של הסתדרות הגמלאים הזכירה לי את המושג החשוב שהמציא, 'ההפתעה הבסיסית', ולדבריו, בניגוד לוועדת אגרנט, היה הבסיס להפתעתנו במלחמה. הפתעה בסיסית, בניגוד להפתעה מצבית, נובעת מפער תפיסתי. לכן, מידע נוסף אינו מסייע להתמודד עמה. לניר ניתח את התוכניות המערכתיות (אופרטיוויות) של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים. הוא הוכיח, כי התפיסה הבסיסית הייתה בלתי-רלוונטית, וכי ההפתעה המודיעינית היא רק נדבך חלקי בהפתעה העמוקה יותר, שחוו צה"ל והחברה הישראלית.
'בנדינגו'
במלחמת ההתשה לא הצליח חיל-האוויר לפרוץ את ההגנה נ"מ המצרית (למעשה, הסובייטית), שהוקמה במבצע 'קווקז' של הדיוויזיה הסובייטית להגנה נ"מ, שהוחשה למצרים. החזית המצרית הוכרזה כאזור מוכה-טילים (אמ"ט), וטובי המומחים והמתכננים טיכסו עצה כיצד להבקיעו, כדי להשיב לחיל-האוויר חופש פעולה.
הוכנו תוכניות בלוחמה אלקטרונית (ל"א), והייתה תוכנית 'בנדינגו', ששולבו בה חיל-האוויר, טנקים ותותחים ארוכי-טווח. המבצע נועד להבקיע את החומה נ"מ בגזרה צרה, אך מספקת, לחדירת מטוסים, האמורים להרחיבה מיד. הרעיון היה לקדם תותחים וטנקים לעמדות בסמוך לתעלה, על קצה טווח הפגיעה בבסיסי הטילים נ"מ המצריים, ומהן לפגוע בבסיסי טילים קרקע-אוויר (טק"א), שבכל אחד מהם שישה משגרים, קרון מכ"ם וקרון פיקוד. פגיעת כמה פגזים בבסיס, העריכו, לבטח תשתקוֹ לזמן-מה, ותאפשר לחיל-האוויר לפעול במרחב הטילים באותו הזמן. את הטיווח היו אמורים לספק מטוסים סקייהוק דו-מושביים.
'בנדיגו' תורגל, והיו לו תנאי מסגרת מאוד נוקשים. זה היה חייב להיות מבצע יזום, מהיר מאוד, בתנאי חצי-הפתעה לפחות, ובשליטה מלאה בשטח הביצוע, כיוון שצפו, שהמצרים יגיבו באש נגד-סוללות (נ"ס).
בהינתן התרעה לביצוע 'בנדינגו', היו צריכים לרכז את הטנקים (טנקי שלל 'טיראנים', שהתמחו בירי עקיף) ואת התותחים המתאימים, שהיו מעטים, ולגייס את צוותיהם ממאגר המילואים.
היות שלקראת המלחמה הוחלט להימנע מגיוס ומהנעת כוחות, סוכל ביצוע 'בנדיגו'. כשרא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, ואלוף בני פלד, מפקד חיל-האוויר, שקלו תקיפת-מנע של הטילים המצריים, הם התכוונו לבצעה על טוהרת חיל-האוויר, אך תקיפת-המנע לא אושרה משיקולים מדיניים. כך, לא היה טעם לתקוף את חומת הטילים, אלא במסגרת "מבצע מתגלגל" - כלומר, תוך ניצול הישג קרקעי. זאת הושג רק כשניתן אישור להרחיב את הכיס הישראלי ממערב לתעלה ('אפריקה').
יתר על כן, ערב המלחמה לא אישר המטכ"ל את בקשת אלוף שמואל גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, לגייס צוות מצומצם ל'בנדינגו'. לפיכך, לא הוצאו הטנקים מהימ"ח, והתותחים נותרו הרחק מאחור.
תוכניות חיל-האוויר למבצעים נגד טק"א התבססו על השימוש ב"גופי הטעיה" - מטרות מטעות, שיבלבלו את המצרים בזמן התקיפה, ויגרמו להם לבזבז טילים לריק. כמות "גופי ההטעיה" הייתה מוגבלת. לוּ רק מהטעם הזה דובר במבצע מרוכז וחד-פעמי. בפועל, 'גופי ההטעיה' בוזבזו בחצאי מבצעים, שלא התקדמו לשלב התקפה ממשית.
(טור תשיעי בסדרה)
