מורים לחיים

לאורך כל שנות חיי כתלמידה, המורים שלימדו אותי, היו עבורי האנשים האהובים באמת, אהבתי אותם כהורים והם היו לי אבות רוחניים. עשיתי הכל כדי להיות תלמידה טובה, כדי לזכות בהערכתם. עם כל האהבה והתודה שאני חבה להם, לא פעם הרגשתי, שהם עושים לי עוול, או גורמים לי להיעלב, או לא נותנים לי מספיק תשומת לב. המשכתי לאהוב אותם ושאפתי להיות כמותם.

א. המורה לטבע

כתה ו' שליש ראשון. כמו לשכר עבודה, ציפיתי לתעודה... הייתי בטוחה, שאת פרי עמלי, אקצור בשמחה... כשהמחנכת חילקה את התעודה, פתחתי אותה בחיל וברעדה, הלב דפק, כל גופי רעד... ובין כל ה"טוב" וה"טוב מאוד" וה"כמעט טוב מאוד", העז המורה לטבע לטעות, ולתת לי ציון שלילי, שמעולם לא היה לי, זה מה שהוא חשב שמגיע לי, על מה ולמה??? תעלומה!!! לראשונה בחיי, גיליון ציוניי הוכתם ב"מספיק בקושי"... ראשי סחרחר, חשכו עיניי, עולמי חרב עליי. איך הוא את הציון קבע, ממה זה נבע? שיגיד לי - מה בי שלילי? חטפתי שוק... ועל עוול כזה אני לא אשתוק. הייתי תמימה, לבד יצאתי למלחמה ולא עירבתי את אמא ואבא, ייחלתי שהצדק יופיע והחושך יאור והאמת תפציע... נגשתי למורה ובכיתי מרה וביקשתי שיסביר לי קרה, שנתן לי ציון איום ונורא, האם הוא התבלבל? למה הפך שמחתי לאבל? ועל סמך מה מגיע לי - ציון שלילי? הוא נאלם... לא הייתה לו תשובה, הוא לא הודה שהוא טעה. טען, שהוא לא יכול לשנות את הציון... ואין על מה לדון... הבטיח, שבשליש הבא יעשה בחינה ואם אצליח ואוכיח, שמגיע לי יותר, ייתן לי ציון אחר... וכרגע אין על מה לדבר... שוד ושבר... לבי נקרע, לא הצלחתי להירגע, יבבתי. למה שלילי ולא ציון עובר? למה הוא אותי מרסק ושובר??? אמרתי לו, שאבא מורה (כדי שלא יחשוב שבאתי מאשפתות ואפשר בי לשטות) ואם הוא יראה ציון שלילי, לא יבין מה עשיתי רע, שזה מה שמגיע לי. חפוית ראש, הגעתי הביתה, הראיתי לאבא את התעודה, המוכתמת בדמעות וב"מספיק בקושי" והוא היטב ידע, שהמורה טעה, וזה לא הציון שלי מגיע, וניסה אותי להרגיע, ולא עשה דבר שאותי יושיע... ולא רץ למורה ולא שאל אותו איך זה קורה... הציון בתעודה לא תוקן והנהו לפני כאן בתעודה, שעליו מעידה... בשליש השני, נערכה בחינה, קבלתי את הציון הנכסף: "טוב מאוד" ורק האל יודע, שנעשה לי עוול משווע... הוכחתי למורה שהוא טעה, שאותי לא קלט ואי הצדק שעשה לי זעק ובלט... ומאז בשום תעודה לא היה לי שלילי. התאמצתי עוד ועוד, והציון בטבע לא ירד מ"טוב מאוד"... המורה שוכנע שהוא טעה והוא שינה עלי את הדעה. הפכתי לחביבת המורה והוא אותי העריך וטיפח, ומעולם יותר לא קיפח, והלב השבור, סולח... בכתה ז' הוא אותנו חינך והעולם אלי חייך. הוא לימד חקלאות וטבע ולקח אותנו לטיולים בגיא ובגבע, לימד אותנו את שמות הפרחים והחדיר בנו ערכים, על הר תבור עלינו ברגל ומשם השקפנו על עמק יזרעאל, הוקסמנו ולא הפסקנו להתפעל... ולא הפסקתי לאהוב לרגע, את, שבח, המורה לטבע... עברו יותר מיובל שנים ועדיין אני שואלת, מה גרם לו לחשוב, שלי, מגיע שלילי, איך הוא לא קלט מי אני, איך אפשר??? שלילי??? לי? ואני רוצה לחשוב, שבוודאי, הוא לא התכוון אלי והציון השלילי לא היה מיועד לי... הציון הזה נותר נכלם, בין כל ה"טוב" וה"טוב מאוד" ויודע שהגיע לשם בטעות ואין לו פה מה לעשות...

ב. המורה למתמטיקה וללשון

כשהייתי בכתה חית, אותנו חינך, מנהל חדש ונמרץ, שהיה עלי נערץ. הייתה לו הופעה מכובדת, ושיטת הוראה שונה ומיוחדת. הוא לימד מתמטיקה, גאומטריה וטריגונומטריה. התקדמנו במהירות, והכול היה קל ופשוט. מיד הוא גילה, שהעברית בפינו דלה ושגויה והחליט להצילה והתחיל ללמד אותנו לשון. למדנו הרבה נוסחאות ומלים, חוקים וכללים, ויוצאים מן הכלל, גילינו את השפה ונהנינו מיופייה, ולמדנו שיש כל יום חדש תחת השמש... הוא עשה נפלאות, הוא העניק לנו בשפע ידיעות, שֶקַל מאוד אותן לקלוט, שאלות מסובכות הפכו קלות. הוא עשה מבחנים לעתים קרובות. הצלחתי וקבלתי הרבה "מאות" ובתוכי יכולתי להתגאות... שעליתי על הגל הנכון ואני מסוגלת עם הזרם לשחות. והעקוב הפך למישור... וכל מי שהלך לתיכון הרגיש ביטחון ביסודות האיתנים, שילוו אותו כל השנים. הרגשנו ברי מזל, שזכינו במורה מהולל. ואני אסירת תודה ומעומק לבי לו מודה על כל מה שלנו גילה. אהבתי ללמוד ואהבתי אותו, כי מעולם לא היה לי מורה כמותו. אהבתי אותו כְאַב... כי אבי שלי הטוב, היה רחוק... והייתי זקוקה לאב קרוב וטוב. בדמיוני רציתי להיות בת של האדם הנפלא והמיוחד, אפילו ליום אחד... ובגלל שאהבתי אותו כל כך, רציתי שידע, שזה כך... ורציתי שידע שאותי הוא שואב, ובזכותו, אני לומדת ומקדישה מכל הלב. עשיתי הכל שרק יגיד לי מילה טובה, שיותר מהכול הייתה לי חשובה... כשהרגשתי, שהוא אותי מפלה ולא נותן לי לענות על שאלות בעל פה ו"להוריד את היד", עלי הוא כופה... כי טען שהוא יודע שאני יודעת! הייתי נורא נפגעת... כן, חיפשתי מעט תשומת לב, וכשלא קבלתי, זה היה כואב...

עברית קשה שפה...

המנהל החליט להוציא עיתון בית ספרי, שמדי שבוע הודפס. מי שכתב בעיתון בית הספר הרגיש מפורסם, או לפחות סופר, וזה היה מאוד מאתגר. ישבתי כתבתי "מאמר", הרגשתי שיש לי מה לומר. מסרתי אותו למנהל, והייתי בטוחה שהוא יתקבל ואת כולם אפתיע, כששמי בעיתון יפציע... לצערי, הוא נמצא לא ראוי והוא לא הופיע והיה לי חבל ולגמרי לא קל... נעלבתי נורא, אולי הוא בכלל לא קרא??? הרגשתי, שהוא בי פוגע ומה זה עושה לי, בו כלל לא נוגע... ויתרתי... יותר לא כתבתי. ורק המשכתי לחלום, שיום אחד זה יקרה, והוא יראה, שהוא טועה... למרות האכזבות הרבות, המשכתי אותו כְּאַב לאהוב, הוא לא פעם גרם לי לבכות, והדמעות התמימות והחמות, ייחלו למשוך אותו לראות, שאני קיימת ושהוא יקר לי באמת... כשנפרדנו בסוף כתה חית, הוא זכר לי את הדמעות... ואמר לי: "די לבכות"! ובכיתי... והוא אותי חיבק, ובכיתי... כי אין אהבות שמחות... קבלתי מאה במתמטיקה ב"בגרות"... ואני לא שוכחת למי מגיעה הזכות... פגשתי אותו שוב, בכנס מחזור, אחרי 35 שנים. כתבתי "נאום" והקראתי, ובו ספרתי גם על המורה לטבע וגם עליו, הוא ניגש אלי ואמר, חיבור כזה, הייתי מיד מכניס לעיתון. ועל המורה לטבע, הוא אמר שהוא לא היה נותן לזה לקרות, שתלמיד יקופח ויקבל ציון שלילי, בלי שום בדיקה או בחינה... סגרתי מעגל...