המפץ בימין שחוללה פרישתם המפתיעה של
נפתלי בנט ו
איילת שקד מצמרת
הבית היהודי, לשם הקמת מפלגת הימין החדש, עדיין מחולל זעזועי משנה במחנה הציונות הדתית. מפלגת הבית היהודי, שמצאה עצמה לפתע ערופת ראשים, ודווקא אותם בעלי כריזמה אלקטוראלית, חוששת שהמהלך עלול להותיר אותה מחוץ לכנסת הבאה, ומאז מוצ"ש לפני שבועיים עודנה מחפשת בקדחתנות, דמות ייצוגית אטרקטיבית, שתציל אותה מאימת החרב המתהפכת של אחוז החסימה הגבוה.
לזכותם של בנט ושקד ייאמר, כי הם אינם מעוניינים בצניחת מפלגתם הקודמת מתחת לאחוז החסימה. לא רק מפני שהאשמה תפול על כתפיהם, אלא גם מפני שבמקרה כזה עלול מחנה הימין כולו לספוג מהלומה. לכן אמרה שקד בקולה כי היא מאוד ממליצה למצביעי הבית היהודי להמשיך ולהצביע לבית היהודי ולא לימין החדש, וסיפרה כי מפלגת הימין החדש מתכוונת ליטול קולות ממפלגות חדשות וקיימות שאותן כינתה 'פייק ימין'. גם נפתלי בנט מחזיק בעמדה זו.
אבל בתקשורת הדתית לא אהבו את הפרישה המפתיעה. הפרשנים חשו עצמם נבגדים פעמיים: פעם באורח אישי, לאחר הגיבוי שהעניקו בארבע השנים האחרונות לבנט ושקד; ופעם שניה מן ההיבט המפלגתי ומתוך חשש שהמהלך יסתיים בהתאדותה של מפלגת הבית היהודי מן הכנסת הבאה. חלק מן הפרשנים הפגועים, נחפזו לחרוץ דין תוך יומיים (שהרי עיתוני בתי הכנסת יורדים לדפוס בימי ג' בשבוע), והאשימו מתוך קלות דעת בלתי נסבלת, את בנט ושקד בבגידה ובחתרנות, באגואיזם ובקונספירציה, ומה לא. עלובים היו אותם כותבים מאוכזבי הפרישה, שהשתעשעו בפזיזות בשורש ב-ג-ד על כל הטיותיו.
היו גם, בעיקר מקצת מביטאוני הקו החרד"לי, שהרחיקו לכת, ואירגנו תוך יומיים בלבד סיקור בוטה של שיסוי וביזוי, לרבות צילומי פורטרט מכוערים של בנט, ברוח צילומי אלבום העבריינים המשטרתי. טהרני המחנה הפכו תוך יומיים את השניים, לאויביו הנפשעים של הציבור האמוני.
אלא שהחיפזון מן השטן. למה לא לחשוב חיובית? למה לא להבין, שהמהלך עשוי להניב לימין הלאומי והאמוני ערך מוסף, בכך שרשימת הימין החדש, תיחשב, ובצדק, בעיני רבים כרשימה היחידה של הימין האמיתי שאינה נתונה למרות דתית? האם אין כל סיכוי שדווקא אליה יתנקזו המוני מצביעי ליכוד ימניים, שמחוסר ברירה ומהיעדר מפלגת ימין אמיתית חילונית במפה הפוליטית, העדיפו להטיל בקלפי מחל, אבל התכוונו למשהו הרבה יותר ימני ולאומי? האם לא עדיף שקולות אלה ינועו מן הליכוד (שהפך למפלגת מרכז-ימין) ימינה?
הולכים בתלם
אכן, יש ציבור של ימין אמיתי, חילוני, שמתקשה להצביע למפלגת הליכוד, שראשה טרם התנער מסיסמת 'שתי מדינות לשני עמים', שמובילה לחלוקת הארץ ולמדינה פלשתינית. אותו ימין מחפש מפלגת ימין שראשה מעולם לא הכיר בתקופתה של סיסמת הבל זו והיה לראש המפלגה היחיד בשתי הממשלות האחרונות שהתנגד בפה מלא למדינה פלשתינית. נכון אומנם שכל מסונוורי 'ביבי המלך', והסבורים שאין עוד מלבדו, ימשיכו להצביע ליכוד. בכל מקרה. אבל מי שאינו כזה, לפחות תהיה לו אלטרנטיבה. מה גם שהרשימה החדשה תוכל לקלוט את קולותיהם של מצביעים בימין שדעתם אינה כל כך נוחה מן החשדות המרחפות מעל ראשו של המנהיג.
אלא מה? החשש הגדול הוא שהימין החדש ינגוס בכוחו של הבית היהודי. וזה נכון. ייתכן שהוא יסחוף אליו את אלה, שאפוטרופסות הרבנים על הפוליטיקאים היא לצנינים בעיניהם, והם מעדיפים על פני מעורבות הרבנים את אמנת גביזון-מדן (שחיברו פרופ' גביזון והרב יעקב מדן כתשתית מוסכמת לחיים משותפים בישראל). עוד טרם יבשה הדיו על סיפור מעורבותם של הרבנים, במצוות הבוס נתניהו (לא ייאמן!), לחדול מן המהלך הטקטי הנבון, שניהל בנט לאחר התפטרות ליברמן להשגת תיק הביטחון. בנט: "נתניהו שיחק בציונות הדתית כמו בפלסטלינה, והפך את הבית היהודי לילדי הכאפות, שתמיד הולכים בתלם".
בנט לא רצה לראות עצמו, לדבריו, ממשיכם של
זבולון אורלב ודני הרשקוביץ. הוא רצה לפתוח שורות גם בפני
דני דיין,
רונן שובל,
אלי אוחנה ועוד. אבל הרבנים הטילו וטו. "כל כהונתי לא רציתי להיות יתד נאמן של הדת", הסביר מי שנמנע כוונת מכוון להיכנס למלחמות השבת ולהצטרף למאבק נגד הלהט"בים, כדי להפוך את הבית היהודי ממפלגה סקטוריאלית, בלתי אטרקטיבית לחילוניים, למפלגת ימין כלל ישראלית, חילונית-דתית, שמושתת על רוחה של אמנת גביזון-מדן.
ייתכן שההימור הנועז הזה ייכשל וייטמן בבית הקברות של הפוליטיקה, ועל מצבתו ייכתב: נקטף בדמי ימיו. מאידך-גיסא, ייתכן שיצליח. אבל בואו נודה, שיש כאן מהלך נועז, ברוח 'המעז מנצח'. מהלך כל כך נועז, שבקצהו רק שתי אופציות: להיות, או לחדול; או צל"ש או טר"ש.
