ניתן לראות שבחלק מן החגים במהלך השנה קיים קשר בין הטבע לאדם. התהליכים המתרחשים בטבע בכל תקופה בשנה מקבילים לתהליכים רוחניים המתרחשים בקרבו של האדם. חג החרות - חג האביב, חג מתן תורה - חג הקציר וחג הסוכות - חג האסיף.
כך גם ט"ו בשבט, אשר יש בו דגש על הטבע - חג של נטיעות - הוא גם תאריך משמעותי ברובד האנושי הרוחני - יום הקובע את שנות המעשר, העורלה והביכורים של הנטיעות, אין בו תחנון אם חל ביום חול אפילו בתפילת מנחה שלפניו. דבר המעיד על חשיבותו של היום.
ט"ו בשבט מהווה נקודת סיום של תקופה. לאחר סתיו וחורף, שלכת וגשמים רבים מתחילה תקופה של פריחה והבשלת הפירות, תקופה המסתיימת בחג השבועות. המיוחד ביום זה שבו המוקד אינו האדם אלא הטבע.
לא בחינם נקרא היום "כראש השנה לאילן", קביעה זו מבטאת את חובת השמירה על הטבע, שמירה על עולמו של הקב"ה. החובה על שמירת הטבע, על האילנות ועל הפרחים כפי שציינו זאת חז"ל: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: 'ראה מעשיי כמה נאים הם, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה פרשה ז', א',(י"ג).
זיקה בין האדם לטבע
שמירה זו קיבלה ביטוי מעשי בהלכה האוסרת על קציצת עצים שלא לצורך, יש לכך משמעות בחובתו של האדם להימנע מפעולות שעשויות לקלקל ולהחריב את העולם, דוגמת זיהום האוויר או זיהום מקורות מים. לכן קיימת החובה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" להקטין את השימוש בחומרים רעילים.
מעניין מאוד לראות שהפרשיות הנקראות בתקופת "ראש השנה לאילן" הינן הפרשיות העוסקות ביציאת מצרים המדגישות את הזיקה שבין האדם לטבע. לדוגמה, מובא בספר שמות: "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (פר' י"ג, ד'), לא רק בספר שמות הדבר מוזכר אלא אף בספר דברים: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (פר' ט"ז, א'). נכון שט"ו בשבט נתפס בימינו כ"חג הנטיעות" דבר הבא לידי ביטוי בערך של עבודת האדמה כערך סגולי.
אולם, לא כל חקלאי מעבד את אדמתו מתוך מודעות ערכית. חקלאים רבים מוצאים באדמתם מקור פרנסה בלבד, ואז אורבות לפתחם סכנות רוחניות, כפי שהיטיב לתאר זאת הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה לספר בראשית: "החקלאות דורשת את כל כוחותיו הגופניים של האדם, עליו להקדיש את כל חייו לקיומו הגופני, בזיעת אפיו הוא הרווה את אדמתו וזו נעשית לו ערך עליון.
האיכר הוא עבד לשדהו ואדמתו מושכתו אליה, משנתן את צווארו בעול רדיפת הקניין, גם רוחו נעשית כפופה. אפשר להשפיע עליו ע"י שאיפתו לרכוש, דבר זה מביא לידי עבדות, ואדם משתעבד לחברו, זאת ועוד: בנקל יבוא לידי הערצת כוחות הטבע שבהשפעתם תלוי שגשוג שדהו. האמונה בה' ובמעלת האדם אבדה לראשונה אצל עמים חקלאיים. שם התפתחו לראשונה עבדות ואלילות" (פר' ד', א-ב).
מטרה אחת ויחידה
מדברי הרב הירש עולה כי בשני תחומים מהווה עבודת האדמה סיכון לרוחו של האדם: ראשית, בתחום האמוני - עבודת האדמה מביאה את האיכר להשתעבדות לטבע העולם ולהערכה מופרזת בכוחות עצמו. שנית, בתחום המוסרי - עבודת האדמה מביאה לרדיפה אחרי רכוש, וכשהאדם מסונוור מכך הוא רואה את הישגיותו בדבר היחיד בחייו, ולשם כך הוא מוכן לשעבד אחרים.
לכן ראוי הוא אותו האדם לחשב את צעדיו על-מנת לשנות את טבעו ולייחד את עבודתו הגשמית במבט אמוני. ללא עבודת האדם אין כל משמעות לכל הצומח בעולם, האדם נברא בעולם למטרה אחת ויחידה לחבר
שמים וארץ, אל לו לאדם להתנתק מהארץ, מהחיים ומעולם המעשה מחד-גיסא, ואף לא להתנתק מהשמים מאידך-גיסא. על האדם לאחד את שני העניינים האלו.
זהו גם סוד בריאתו - האדם הוא הברייה היחידה שנבראה מן השמים וגם מן הארץ. גופו מן האדמה הארצית ורוחו מנשמה אלוקית, ולכן חובתו לחבר בין שמים לארץ, והנטיעה היא המחברת בין שניהם.
