גדולתו של בשביס זינגר היא ביכולתו המופלאה לשלב בין הקורות בשואה, המבצבצים בסיפוריו המתרחשים באמריקה, לבין בעיות היהודים שם: על תחושת הארעיות המטלטלת אותם, תחושה המתקיימת גם בקרב אנשים בארצנו עד היום. הרומן של בשביס זינגר שואב גם מנסיונו הוא, כך שהסיפור מקבל אישוש ועוצמה הפורצת מהבמה אל הקהל. ולא משנה מי הקאסט ובאיזה תיאטרון זה עולה. הסיפור תמיד נוגע ללב. ולא בכדי. אלי קריסה (לחלופין עם ברק פרידמן המעולה) כהרמן ברודו, בן דמותו של זינגר כאן, הוא סופר החי ממאמרים המתפרסמים בכתב עת יהודי באמריקה (זינגר עצמו לא חווה את השואה, בניגוד להרמן ברודר). את אשתו וילדיו שנכחדו בשואה, לא שכח הרמן, אך נישא בלית ברירה למשרתת הפולניה ששרתה בבית אביו. משום שהיא שהצילה אותו מתאי הגזים, כשהסתירה אותו באסם. מכיוון שהאהבה לא שרויה בליבו אליה, הוא מצא אהבה אצל יהודיה פרודה מבעלה, מאשה, שמתכננת להינשא לו לכשתקבל את הגט. הבמה של בית צבי אולי קטנת ממדים לעומת הפקת תיאטרון גשר (שאת הזכויות לעיבוד של יבגני אריה ורועי חן קיבל בית צבי מהם) אך בימויו של סלבה מלצב שגם עיצב את התפאורה, חילק את הבמה כמו ב"גשר" לשלושה אתרים, בהם מתמקדים חיי הרמן ברודו. כך שהכל זורם וקולח כדבאי. יחסי האהבה-שנאה באים יפה לידי ביטוי במסירות הגויה (טל שחר, במיבטא פולני אותנטי) לבעלה וליהדות, ורצונה להתגייר, כמו גם ביחסי התשוקה הסוחפת של הרמן למאשה (חורף קמחי המקסימה). כך גם תמרה, אשתו הראשונה שנחשבה למתה - מגיעה לניו-יורק (בת אל מזוז האצילית) מתגלה להרמן, כל רגשותיו מתערבלים ומכניסים אותו לפיצול אישיות לשלושה. מסתבר, שגם בימינו ובמחוזותינו, שלקיים יחסים אינטימיים עם כמה נשים בעת ובעונה אחת - לא נגמר טוב. המחזה מצייר את סצינת החיים בניו-יורק של אמצע המאה העשרים באופן חודר ומפורט, על כל הגינונים והטיפוסים המופיעים בו: הרב המעורב בכל הלכי החיים (דני אורן העסיסי), אמה של מאשה (אנה אקהרד המשכנעת ברגש שלה),והדמות הלוכדת מכולם הוא יאשה קוטיק, הקומיקאי שניצל מהמחנות בזכות הבדיחות שידע ליצור בנוסח סטנדאפיסטי, גם אם הצחוק הוא מקאברי - אותו מגלם נפלא דור טאוב, שעוד תשמעו עליו קרוב לוודאי. הדרמה במחזה עולה מדרגה בכל סצינה יותר ויותר, עד הסוף המפתיע. הפקת בית צבי מעניקה לצופים, גם כאלה שראו את הסרט ואת ההצגות - חוויה נוספת.