"נהרגה בהיותה במחנה עבודה בגבת"

עיתון "דבר" מדווח אף הוא על האירוע. בידיעה המופיעה בעמודו הראשון של העיתון מיום שני 2 באוגוסט 1943 תחת הכותרת "לאה לב - קורבן תאונת דרכים", מצוין, כי שם ההרוגה הוא לאה לב, וכך נאמר בידיעה: לאה לב מירושלים בת 14.5, בתו היחידה של שמואל לב מהאוניברסיטה, נפגעה במוצאי שבת בתאונת דרכים בדרך מרמת דוד לגבת ומתה ביום א' לפנות בוקר בבית החולים בעפולה. קבוצת צופים משבט מתתיהו מירושלים הנמצאת במחנה עבודה בגבת טיילה בשבת אחר-הצהריים בדרך מאלונים לגבת. ב-8 בערב לערך הגיעו לרמת דוד ויצאו משם לגבת. לאה ועוד חבר פיגרו. כשהגיעו לגשר עלה עליהם אופנוע, הנערה נזרקה מהגשר ונפצעה קשה. גם אחד מרוכבי האופנוע נפצע קשה. שניהם הועברו לבית החולים בעפולה. הנער שהיה בלוויתה של לאה לב לא נפגע. ההלוויה הבוקר בגבת. ההורים יצאו לשם אתמול. ידיעות אחרות שנפוצו על התאונה אתמול מוטעות. לכל הנוער בגבת, במחנות העבודה ובהכשרה (חברי מחנות העולים) הנוער העובד הצופים ועוד שלום". עד כאן הידיעה בעיתון דבר.

כפי שניתן לראות קיימות סתירות בדיווחי העיתונים על האירוע, וגם בשם הנפטרת. הידיעה בעיתון "דבר" נראית על פניו מהימנה ואמינה יותר ומתארת די בצורה מפורטת את השתלשלות ונסיבות מותה של לאה לב. ובכל זאת נותרו לא מעט שאלות פתוחות. באיזה גשר מדובר? האם נחקרה התאונה? האם נחקר רוכב האופנוע שהיה מעורב בתאונה? האם מדובר ברוכב אופנוע חבר גבת? האם נבדקה ונחקרה אחריות תנועת הצופים או האחראים ל"מחנה העבודה" למותה של הנערה? ושאלה נוספת מסקרנת - מדוע נקברה לאה לב, שהיא ירושלמית, בבית הקברות בגבת. פניתי לארכיון קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל לקבל חומרים על התאונה ונסיבותיה. נאמר לי כי אין בארכיון חומרים על נסיבות מותה של הנערה לאה לב. עם זאת נשלח אלי באדיבות ארכיון גבת, עלון הקיבוץ "יומן המשק" (395)44 שהופיע בתאריך 6 באוגוסט 1943 ימים ספורים לאחר מותה של הנערה ובה כותבת פ. דברים נרגשים וכואבים על הנערה לאה לב שנהרגה. אגב פ., כך אומרים לי בארכיון גבת, היא לא אחרת מאשר הסופרת והמשוררת פניה ברגשטיין שהייתה חברת הקיבוץ. צמוד לדבריה של פניה ברגשטיין על לאה לב באותו עלון (6.8.1943) מתפרסם מכתבה האחרון של הנערה לאה לב אל הוריה בירושלים. המכתב הנושא את התאריך 25.7.1943 נכתב בגבת שם שהתה כאמור לאה ב"מחנה עבודה" עם חבריה מצופי ירושלים והגיע אל הוריה יום לפני מותה ב-1.8.1943. אגב "מחנה עבודה" בקיבוצים למי שאנו יודע הוא - מונח ידוע בעבר. חניכי תנועות הנוער השונות, שחונכו ל"הגשמה" יצאו בחופש הגדול לחיות חודש בקיבוץ, גם כדי לעזור בעבודה בקיבוץ שהיה בימים ההם דל, וזקוק לעזרה, וגם כדי להתנסות ולהתחנך לחיי הקיבוץ ולערכיו. ניסיתי לברר פרטים על הנערה לאה לב ומשפחתה אך ללא הצלחה. הצלם הירושלמי ראובן מילון מירושלים, שהיה חבר ב"צופים" ירושלים, מספר לי כי הוא זוכר את פניה של הנערה, מצריף "הצופים" ברחוב שמאי בירושלים בו התכנסו חברי הצופים. בהחלט נערה נחמדה. הוא גם שמע את השם לאה לב לא פעם אך לא זוכר פרטים נוספים. שמואל סגל חבר מושב היוגב בעמק יזרעאל שגדל והתגורר בירושלים בצעירותו מספר: "אני זוכר את המקרה של לאה, לאה נהרגה על הכביש סמוך לקיבוץ מפגיעת אופנוע. באותו "מחנה עבודה" היו גם חברים שלי מירושלים, אני חושב שהיא הייתה ירושלמית, המשפחה שלה החליטה לקבור אותה בגבת, מספר שנים היו עליות לקברה, לצערי יותר מזה אינני זוכר.

ימים ספורים לאחר מותה של הנערה לאה לב כותבת על הנערה המשוררת פניה ברגשטיין, חברת קיבוץ גבת בעלון הקיבוץ (6.8.1943) ואני מביא דבריה כלשונם: "למאות נוער היינו תחנה ראשונה בדרך חייהם בתנועה, בדרך החלוציות וההגשמה. לך, נערה ענוגה ושקופה, לך, נפש ערה ורכה - היינו התחנה האחרונה. השלב האחרון. סוף הסופות. טרם הספקנו לראות כהוגן את פניך, נערה חמודה, טרם הספקנו לחקוק דמותך בזיכרוננו, וכבר חטפך הגורל העוור והשכינך בתוכנו לנצח. אל בין גפני כרמינו שלחת ידיך בשמחת עמל. מפרי עבודתך טעמנו בהסבנו לשולחן עמוס הפרי. עמלך צרפת לעמלנו, את צהלת נעוריך לרוח מפעלנו, ואת יגון אבדנך פרשת על לבותינו האבלים והנדהמים. רק ימים מספר שהית בתוכנו. וכי יכול היה לחשוב מי כי אלה ימי חייך האחרונים? היכול היה לנבא הלב כי חוט החיים עומד להינתק בעצם תפארת פריחתו? לעולם לא יספיק האדם לשיר את שירת חייו עד תומה, ואם גם ילך אל עולמו שבע ימים ושנים. נערה צעירה ורכה, אשר עודה כולה צפיה, כולה על הסף - שירת חייה טרם החלה. ואולי, אולי מזגה לתוך ימים ספורים אלה שחיתה בקרבנו את כל נפשה ומאדה, את כל חיותה, את כל שירת נפשה? ואולי שקולים עתה ימים חטופים אלה של חיים שלא ישובו עוד כשנות חיים ארוכות? יכולנו להיות לך בית נאמן, נערה יקרה, בית לחיי יצירה, פריחה ושגשוג, יכולנו להיות לך בית לחיי עמל של שנים ארוכות אתנו. רצה הגורל כי נהיה ביתך לאחר מותך, ביתך האבל, העומד דומם על קברך ומבכה את עלומיך. כי יחד עם הוריך ומשפחתך הכורעים תחת משא אבלם, יחד עם תנועת הצופים אשר מתוך שורותיה נעקרת - נשא את זמרך בקרבנו, בקרב משפחת העמל הגדולה אשר קנתה לבך לאהבה.

בעלון הקיבוץ גבת (395)44 מתאריך 6.8.1943 מתפרסם מכתבה האחרון של הנערה לאה לב אל הוריה בירושלים. המכתב הנושא את התאריך 25.7.1943 נכתב בגבת שם שהתה כאמור לאה ב"מחנה עבודה" עם חבריה מצופי ירושלים. חמישה ימים לאחר מכן ב-1.8.1943 נהרגה לאה בתאונה מול גבת. המכתב הגיע להוריה יום לפני האסון. כותבת המכתב לאה לב מתגלה במכתב כנערה מקסימה, מלאה חיים ואופטימיות - מכתב מרגש ומצמרר. וכך כותבת לאה לב: 25.7.43 "הנה זה עתה חזרתי מן העבודה בשדה. אנו עובדים בבציר ענבים. זאת היא עבודה מעניינת עד למאוד. החברים בקבוץ שמחים בעבודתנו. כפי שכתבתי במכתבי שעבר, אנו נמצאים בגבת. כאן טוב לנו מאוד. הכל עומד לרשותנו. האכל נהדר, כזה עוד טרם אכלתי. בכלל יש סיפוק רב. ביום השבת בקרנו בהרבה מקומות. הלכנו כ-35-30 ק"מ. היינו בגניגר משם פנינו לכפר החורש. שם נחנו קצת. הכפר עצמו די יפה. לנהלל הלכנו בדרך המלך. היה יפה והשתזפנו כהלכה. אני כבר שחורה, אך לכמה מן החברים - עלתה ההשתזפות בכאבים. בגבת יפה מאוד. הקבוץ מעניין ומהודר. ביום ששי בערב הייתה מסיבה נהדרת מאד. בקיצור: אנו עובדים ונהנים. כאן ישנם חברים ממחנות העולים והצופים בחיפה, אנחנו חיים אתם - אכסן. ישנה כאן ברכה ואנו מתרחצים ומקיפים אותה יום יום. אנו נמצאים בשלושה חדרים. לכל אחד מיטה, מזרן וארון קטן לבגדים. בכל יום אנו עושות כביסה קטנה, כך שזה מספיק. חוץ מזה אנו אוכלות ענבים כהוגן, תפוחי עץ, אגסים ועוד. הייתי שמחה מאוד אילו הייתם באים לבקרני. מצאתי כאן ידידים ממעוז והם יסדרו לי מקום בטנדר למעוז. ועתה, מה שלומכם? ומה נשמע בבית? אני דואגת מאוד לאמא היקרה. אני ודאי חסרה לך, אך אין דבר, אמא'לה, כאשר אחזור, תסעי את קצת, אין דבר. - - - ומה הרגשתך אתה, אבא, בלי בתך? מה שלומך? - - - החדר מלא בנים היושבים ולא נותנים לעצום עין. אכתוב לכם, אפוא, את סידור העבודה. עובדים 5 ימים בשבוע 6 שעות ליום. מ-7 בבוקר עד 11 לפני הצהרים ומ-4 עד 6 אחר-הצהריים, ואחרי זה חופש. זה די טוב. עכשיו, בגמר החופש, אנו מתכוננים כבר לצאת לעבודה . אבקשכם לשלוח לי את תמונתי ובזה אפיג את געגועי הביתה. אם תרצו לשלוח לי משהו, תגשו לצריף. יהודה יבוא יום בשבוע הבא עם עוד חברים. בכל יום אני רואה את הצנחנים נופלים מן האווירונים. המראה מעניין מאוד. סלחו לי נא על גלויתי שהייתה כה מפוזרת, אבל היה זה לאחר בואנו מרמת דוד והייתי נרגשת מאוד. אסים את מכתבי כי איני רוצה לאחר לעבודה. כל החבריא מחכים לי כבר. אקווה שתענו במהרה. בתכם ואחותכם האהובה, נושקת ומתגעגעת אליכם לאה.