קרחים מכאן ומכאן

בזמן שהארגונים הרשמיים עסוקים במעשיהם, אויבינו שוקדים על המלאכה. אנחנו רבים בינינו לבין עצמנו, וכך קורה פעם אחר פעם שאויבינו נמצאים בחזית בעוד אין איש מנגד. הולכים הם בנחת ומשמיצים את ישראל בעלילות דם שונות ומתוחכמות. איפה הישראלים? איפה היהודים? הממסד, כאמור, לא בנמצא. כך קרה לדוגמה בעיר ווסט הוליווד, מעוז הליברלים, שם מועצת העיר התכוונה להעביר החלטה נגד אייר.בי.אנד.בי. דומה להחלטה שהעבירה מועצת העיר הסמוכה בוורלי הילס שזכתה לכיסוי תקשורתי נלהב מכל העולם. לפגישת המועצה הופיעו אנשי "קול יהודי לשלום" במחאה נגד החלטה קודמת של המועצה שלא להקרין סרט "דוקומנטרי" על הנכבה. כתוצאה מהמחאה הקולנית קרו שני דברים: חברי המועצה גנזו את ההחלטה לגבי איר בי אן בי ועמידתם האיתנה הקודמת בנוגע להסרטת הסרט נחלשה, יש אומרים התרסקה לחלוטין. אילו היו מתייצבים ישראלים-אמריקנים שגרים בעיר (וישנם כאלו, ואפילו מספר דגלי ישראל המתנופפים בגאווה מעל בתים בעיר) ומביעים את התנגדותם הנמרצת לעלילות דם במסווה של "עובדות" ("ישראל עסקה בהשמדת עם של 750,000 פלשתינים במלחמת העצמאות"), המצב היה שונה. של מי האחריות? קיימת היום מועצת ישראלים-אמריקנים, גוף המגלגל עשרות מיליוני דולרים, גאה בסניפים שיש לו ברחבי ארה"ב והמוציא לפועל של שלדון וד"ר מרים אידלסון. אם אותה מועצה הייתה עוקבת אחרי מה שקורה באזורי הפעילות שלה ומייחסת לכך חשיבות, ודאי שהייתה יכולה לדאוג שינתן מענה בזמן אמת - אנשים יש, כסף בנמצא, רק רצון לא קיים. אלה שהמועצה מספרת לנו כל הזמן על הצד שמנגד, המנצח פעם אחר פעם, כי הוא מתוקצב ומאורגן. חדשות לי: הצד שמנגד הוא קומץ של פעילים "משוגעים לעניין", ואין צורך בתקציבי ענק או בארגון עם יחצ"נים ועשרות או מאות עובדים. כל שצריך לעשות הוא לפעול, לא לזלזל בכל הזדמנות, קטנה כגדולה.

תחרות גלויה, שתוף פעולה סמוי

תחרות היא דבר בריא, אך יש מקומות בהם שתוף פעולה אמור לגבור על "תחרותיות" זו או אחרת. אביא שלוש דוגמאות. 1. בארה"ב שלושה ארגוני זכויות אדם ידועים: מרכז ויזנטל, הליגה נגד השמצה והמרכז המשפטי של עוני בדרום (SPLC). הארגונים מתחרים ביניהם על מקורות מימון, קרי על תשומת לבם וכיסם של התורמים הגדולים, אך ברמת הפעילות והדרג המקצועי, הם משתפים פעולה. לכל ארגון אנשים החודרים לארגונים קיצוניים, בין אם זה במציאות או במחשבים, לרוב בסיכון חייהם, והם מכירים אלו את אלו, מכבדים את פעילות האחר ואף משתפים פעולה במידת האפשר. 2. בלוס אנג׳לס, מקום מושבם של מאות אלפי יהודים וישראלים, שלושה עיתונים בעברית ושני עיתונים באנגלית. כמובן העיתונים מתחרים ביניהם על כספם של המפרסמים, אך, לפחות בין הישראלים, כולם מכירים את כולם ומסתדרים לא רע אחד עם השני. אחד משני העיתונים באנגלית עבר טרנספורמציה מוחלטת, מעיתון שמאלני לעיתון ימני הדומה יותר לעיתון באנגלית לקהילה האורטודוקסית. פעם בשנה נהגה הקונסוליה הישראלית להזמין את כל הכתבים העוסקים במלאכת התקשורת לתדרוך על-ידי הקונסול הכללי, מעין הרמת כוסית הנהוגה בארץ כשראש הממשלה מזמין את התקשורת פעם בשנה, אך מזה כמה שנים נזנח הנוהל ונעלם. כשהיינו ישובים כולנו מסביב לשולחן בחדר הישיבות של הקונסוליה והסתכלנו מסביב, הרגשנו שייכות מקצועית ומשפחתית, עם אחריות לא מבוטלת. 3. בארה"ב למעלה משישים פדרציות יהודיות. הפדרציות מהוות את ארגון הגג של כלל הארגונים היהודים ובאחריותן חינוך ודת, מלחמה ברעב, טיפול בניצולי שואה, בקשישים, במשפחות ועוד. במהלך השנים נראה שהפדרציות זונחות מקצת מאחריותן. הן דואגות בראש וראשונה למשכורות ונלוות, לארועים לעובדים ולתורמים, בעיסוק הפתוח לכלל האוכלוסייה (שכן הפדרציות זוכות לתקציבים מהממשלה הפדרלית המחייבות אותן לפי חוק לא להפלות אף אחד) ובנסיעות. בלוס אנג׳לס, לדוגמה, הפדרציה מעסיקה כמעט במשרה מלאה משרד נסיעות לכל המשלחות לארץ. עוד לפני העיסוק בקהילה המקומית, הפדרציות עוסקות בסודן ובאפריקה, כמו גם באזורי מחלוקת אחרים בעולם, וכמובן בישראל ובפלשתין. לעיתים נראה שאין צורך באויבים כשזו ה"תמיכה" מבפנים. זניחת האחריות מתפרשת בצורה מאוד מעשית: חינוך יהודי נעשה יקר יותר ויותר, הדור הבא מאבד את שייכותו וזיקתו ליהדות ולישראל, וקבוצות שלמות שאמורות לקבל שרותים מוזנחות לעומת תשומת הלב הניתנת לנסיעות, ארועים וחגיגות. עד שקם ארגון הגג של הישראלים וגרם לפדרציה לטלטלה חריפה. התורמים הגדולים (יהודים, לא ישראלים) זנחו את הפדרציה והופיעו בהמוניהם אצל הישראלים. הפדרציה יצאה לשטח, לכל בתי הכנסת ולקהילות השונות, דבר שלא נראה כאן מזה עשורים (הנתק, כאמור, היה מורגש ביותר, כאילו שהאולימפוס רחוק מהעם). ארגון הגג של הישראלים הפך למותג, ולאו דוקא בשל כספם, כוחם והשפעתם של האידלסונים שלקחו עליו חסות מוחלטת. הפעולה הראשונה עם קבלת עשרה מיליוני דולרים מהאידלסונים היה העסקה שלושה משרדי יחצ"נות, שניים בארה"ב ואחד בארץ. אין צורך בתוכן ובמהות, כל זמן שניתן ליצור תדמית ורושם שעושים המון. טרם עלית הארגון לגדולה, ניסתה הפדרציה לשתף את הקהילה הישראלית, אך הדבר לא עלה בידה. עתה שני הגופים עומדים ומתחרים זה עם זה, אך האפקטיביות של שניהם דלה, כך גם התוצאות בשטח.

מועצת היורדים (ישראלים-אמריקנים)

מרבית עיסוק הארגון בתרבות והקניית הרגשה של "בית" לישראלים שהעתיקו מקום מגורם מישראל לארה"ב ולא יחזרו ארצה עד יום מותם. חייהם כבר לא נסובים סביב מדינת ישראל, אך נוח להתרפק על העבר והמוכר ולהביא את ישראל דרך קבע לכאן. האירוע השנתי של הארגון בשנת 2018 התקיים בפלורידה, במלון לחוף האוקינוס, ולא רק היו מרבית התמונות מהחוף, מהעיסוק באוכל או בריקודים, גם סקירה (שנכתבה על-ידי עובדי הארגון והתפרסמה בארה"ב) מדברת על הרוח, החול והים. איזו נוסטלגיה, איזה השגים עליהם ניתן להתרפק בחדווה. אלא שבימים אלו יש בעיות בוערות ביותר, ובהן תנועת החרם והתפרצות האנטישמיות. עיסוק בנוחות ובבידור, בתרבות ובכוח-לכאורה אינו נותן מענה, והעובדה היא שלמרות עשרות המיליונים שאידלסון תיקצב למלחמה בתנועת החרם, זו האחרונה מצליחה יותר ויותר, באמצעים דלים לכאורה, כמו חומר דליק במיוחד בשדות קוצים יבשים. לארגון הישראלים ארגון-אח הפועל עם הגופים המחוקקים בארה"ב. לפי החוק בארה"ב חייבת להיות הפרדה מוחלטת בין השניים. בסוף שבוע זה, לדוגמה, צד אחד יצא בהודעות לעיתונות על פעילות ט"ו בשבט בכל ארה"ב, וצד שני התגאה בפסק דין לגבי המלחמה בחרם והחוקים שחוקקו במחצית ממדינות האיחוד. למעט במדינה אחת או שתיים, כל שאר החוקים נשענים על משענת קנה רצוץ ובסכנה שהחוקיות שלהן תוסר על-ידי בית המשפט העליון. מנגד ניצבים גופים חזקים, מרשימים ונחושים ביותר להביס את היהודים-ישראלים ופעולתם, ובהם ACLA ו-CAIR, כמו גם גופים זניחים אך טורדניים כיתושים כמו Palestine Legal. הם היוזמים את הפניות המשפטיות. הם עוקבים אחר כל פעילויות הגופים הפרו-ישראלים, ונותנים מענה בזמן אמת. גופים אלו יוזמים ולא שוקטים על השמרים, בעוד אנו עסוקים בהתכתשויות פנימיות ובתגובות שהן תמיד מאוחרות מדי ובאיכות ירודה ובלתי מספקת. האם הפעילות אפקטיבית? לפי מאמצי היחצ"נות והרעש המיוצר, כנראה שכן. מבחן המציאות כמובן ייתכן שיראה תוצאות שונות.

נלחמים בחרם

מועצת הישראלים-אמריקנים אינה היחידה העוסקת במחוקקים. שני הגופים העיקריים הם השדולה למען ישראל בבירה (איפאק) וג׳יי סטריט - האלטרנטיבה לגיל הצעיר - המשקיע מאמצים אדירים לשנות את פני המפה הפוליטית בארה"ב לאנטי-ישראלית ככל הניתן. ג׳יי סטריט הוא חלק מקואליצית השמאל (או השמאל הרדיקאלי) הפועל נגד ישראל. משמאלם ארגונים נוספים כמו "הקול היהודי לשלום" של יהודים וישראלים מושמדים שכל רצונם בסופה של ישראל. אך דוקא אצל ג׳יי סטריט ניתן למצוא דוגמה מעולה של שיתוף פעולה. הם, אמריקנים לשלום עכשיו, מרץ, עמנו והקרן החדשה לישראל עובדים ביחד, ופשוט תענוג לראותם בפעולה. הם יודעים לשתף פעולה ולעבוד ביחד למען מטרה משותפת. בצד השני, ה"פרו ישראלי", לא קיים דבר כזה. הס מלהזכיר. כל גוף פועל כאילו הוא, ורק הוא, קיים. אנשים אחרים לא מוזמנים. גופים זרים (לדוגמה לטינים) מוזהרים שלא לשתף פעולה עם גופים יהודים אחרים (מלשון "אתה עובד אתנו, אל תעז להתקרב לאחרים"). הישראלים מאיימים על כל מי שפולש לטריטוריה שלהם, וכבר אמר אחד מראשי הארגון שכל דבר הקשור לעולם היהודי או לישראל חייב לעבור דרכו. העולם אינו טיפש. הוא רואה אותנו בקטנוניותנו, בצורת התנהגותנו, בתחרות הילדותית, במאמצי הסרק לזכות בכבוד וביוקרה, ובזלזול בכל מה שהאחר עושה, כמו גם ב"אגו טריפ" - טפיחת השכם העצמית - והוא מגחך, שכן הוא יודע שכך אנחנו נפסיד. ראו דוגמא: זוכרים אתם את החגיגות סביב נטלי פורטמן? לא עברו שנתיים והיא הפכה לאחת האויבות המתוקשרות ביותר של מדינת ישראל. פולחן אישיות וחגיגות אינן ערובה לטווח ארוך. מה שנחוץ הוא פיתוח קשרים הדוקים ויחסי גומלין. מבין אני שהגופים המגייסים עשרות מיליונים מדי שנה (מתוכם משכורות ונלוות והוצאות על "ארועים" מהוות נתח נכבד ביותר, כמעט בלעדי) צריכים להצדיק את הכספים כלפי התורמים ולגרות אותם מספיק שהכספים ימשיכו לזרום שנה אחר שנה. אך במקום לשתף פעולה, הגופים דוחים בכוח פיזי רב מאמצי כל אחד אחר, שמא יתגלה סוד החבית הריקה המתגלגלת ברעש כה רב, וכך אנחנו נשארים קרחים מכאן ומכאן. למי שפוטר זאת בלא כלום, ראו הוזהרנו, המציאות טופחת על פנינו פעם אחר פעם. מצב היהודים בעולם (כולל הישראלים היורדים) הופך רגיש ופגיע עם כל יום שחולף, כך בארופה, כך בארה"ב וכך בשאר חלקי העולם. אין זה הזמן לחגוג. חובה עלינו להתכונן להגן על עצם קיומנו. הגיע הזמן שנתחיל לשתף פעולה, הדבר ישתלם פעם אחר פעם בעתיד לבוא.