הסקרים הפסימיים יודעים לנבא שהשמאל הישראלי עלול להיעלם בבחירות הקרובות מן המפה הפוליטית. סקרים "אופטימיים" יותר מותירים לו, עדיין, כוח-שרידות, אלא כזה הגובל עם אחוז החסימה בלבד. הדברים אמורים, כמובן, הן במפלגת העבודה, שהקימה את המדינה, והן במרץ, שניסתה להעניק לה את צידוקה המוסרי.
שתי המפלגות נושאות בעצמן באחריות לגורלן. בערוב ימיהן נהפכה השנאה לנתניהו לאג'נדה היחידה שלהן, מבלי למלא את שליחותן ולהציע אלטרנטיבה שלטונית ראויה. שתיהן ברחו מהנושאים הגורליים אל איזורי הנוחות שלהן, ולא פלא, אפוא, שבשל כך גם נחלשו ואיבדו את אותו כוח שהספיקו לצבור במשך הזמן.
פירורים מהעוגה
כבר שנים רבות שהשמאל איננו בשלטון. בכך מצטרפת ישראל לשורה ארוכה של מדינות, שבהן הימין שולט ללא עוררין. עד לכך הגיעו הדברים שהשמאל כבר לא באמת מאמין שהוא בכלל יכול להוות אלטרנטיבה שלטונית. לכן, שמאלנים רבים נוהים אחרי מקסמי המרכז, בתקווה שמשם תבוא הישועה, ובכך רק מנציחים את שלטון הימין.
אין כל ספק שלשתי מפלגות השמאל - העבודה ומרץ - יש אחריות למצב הזה. שתיהן ממש איבדו את עצמן לדעת, ובלבד כדי לזכות בכמה פירורים מהעוגה ולשרוד. הגיעו הדברים לידי כך שהשמאל עומד במצב של להיות או לחדול. מה שברור הוא שאפקט
בני גנץ פוגע בעבודה ובמרץ כאחד, כשרבבות קולות יזרמו בבחירות הקרובות לביוב.
כך או אחרת, בשמאל צריכה להיגמר ההליכה על שני הסעיפים, שאם לא כן - הדרך קצרה לאיבוד. חיבור בין העבודה למרץ יבטיח את הישארותו של גוש שמאל סוציאל-דמוקרטי, שישיב אל המחנה המאוחד לא מעט עריקים שברחו ממנו.
