הסרט הוא דואט מרהיב לשני שחקנים המגלמים אנשים מנוגדים באופיים, בהשכלתם, במנהגיהם וכו'. טוני, ויגו מורטנסטן הנפלא, הוא לבן מחוספס, גס רוח, אוהב לאכול ורואים עליו זאת. מורטנסטן דק הגיזרה ('משחקי הכס', 'היסטוריה של אלימות', 'סימנים של כבוד') נאלץ לעלות במשקל ולסגל גינונים של לבן נבער, חסר תרבות, אגרופן, גברתן מהיר חימה. הפסנתרן השחור (מהרשלה עלי) הוא אנטי תזה לטוני: גבוה ורזה, מאופק, קול, אנין טעם, לבוש בקפידה, אלגנטי.
במציאות טוני הוא דמות אמיתית שהופיע בסרטים 'החברה הטובים' ו'הסופרנוס', נפטר ב-2013 ובנו ניק הוא מפיק בסרט זה ואחד מכותבי התסריט, יחד עם הבמאי פיטר פארלי. לכן נראה שיש דגש יותר על דמות הנהג מאשר על הפסנתרן. כל אחד מהם, אגב, מועמד לאוסקר כשחקן הטוב ביותר, והסרט מועמד לאוסקר כסרט הטוב ביותר.
בעקבות השיפוצים במקום עבודתו כשומר/שוער במועדון "קופה קבנה" בניו-יורק, טוני חייב למצוא עבודה זמנית בת חודשיים. למרות סלידתו משחורים, הוא מוכן להיות נהג לדון שירלי, פסנתרן שחור "מצוחצח", אבל לא מוכן לצחצח לו נעליים. הוא לא יעמיס מזוודות, הוא לא "וולה" (משרת, בצרפתית). בין המשרת ההודי וטוני ניתץ משחק כוחות מרתק מי יעמיס את המזוודות של האמן למכונית. ההודי נכנע לבסוף וטוני מנצח.
הפסנתרן המחונן מבקש לצאת למסע רסיטלים בתוך "הדרום העמוק" עם הטריו שלו הכולל נגן רוסי ונגן אמריקני לבן. הוא יודע שהמסע יזמן לו חוויה לא נעימה, כי הוא מודע לסנקציות הקיימות בארה"ב של שנות ה-60 נגד שחורים, בלי להתחשב בהשכלתם ודרגתם. לשם כך יש "ספר ירוק" המפרט איפה מותר להם לאכול וללון. מה שמותר לשומר הלבן אסור לנגן המפורסם השחור. האפליה בין השחורים ללבנים כבר טופלה במספר סרטים קודמים ('מיסיסיפי בוערת', 'כחום הלילה', זוכה האוסקר 1968, עם הצמד הנפלא זוכי האוסקר סידני פואטייה ורוד שטייגר, ומועמד נוסף לאוסקר הנוכחי 'שחור על לבן' של ספייק לי).
אך "תוספת היוקר" כאן הוא ההיבט הקומי שנוסף לתיאור המקרים הזועקים על עוולה נגד השחורים וחוסר השוויון המשווע. ברור, יש כאן דמוניזציה של הלבנים הגזענים, והבדלים בין הצפון והדרום ביחס של הלבנים לשחורים. השוטרים הלבנים הגזענים בדרום עוצרים את המכונית של השניים ושמים אותם במעצר. להפתעת השוטרים, המושל מתערב בשחרורם של השניים, לאחר שיחת הטלפון של הפסנתרן השחור. בצפון הם נעצרים על-ידי זוג שוטרים לבנים, וכשהם כבר מחכים לגרוע מכל, השוטרים מסבירים להם שיש להם תקר בגלגל ואף עוזרים להם להחליפו.
בשיחות על ההבדלים ביניהם טוני מתריס נגד הפסנתרן על החיים הטובים שלו, הדירה המפוארת והריהוט הבומבסטי. הפסנתרן עונה לו שהוא בודד במגדל השן, כי אינו שחור מספיק עבור אחיו השחורים וכמובן, אינו לבן עבור הלבנים, חרף השכלתו ונימוסיו הבולטים על-רקע הוולגריות של טוני.
מתוך שיחות ביניהם נודע כי הפסנתרן למד מוזיקה קלסית ברוסיה, אך אינו יכול לנגן זאת בארה"ב, כי לא מקובל ששחור ינגן קלסיקה, ולכן הוא מנגן ג'ז. מכאן גם מובן מנין הוא מדבר רוסית, למרות שידוע שהוא שולט בהרבה שפות, ביניהן איטלקית, וכך הוא מבין מה טוני וחבריו האיטלקים מדברים ביניהם.
הבמאי פיטר פרלי, אשר יחד עם אחיו בוב, כתב וביים את הקומדיות 'משתגעים על מרי' ו'טפשים ללא הפסקה', ידוע כיוצר קומדיות הזויות, גסות. לכן מפליא היה לקבל כאן מסמך חברתי ביקורתי, המטובל אומנם בהומור, אך עדיין מעורר מחשבה ומהנה.
לרוץ לראות.
