"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת כָּתִית לְמָאוֹר לְהַעֲלוֹת
נֵר תָּמִיד". באלו המלים נפתחת פרשת "תצוה" שמות כ"ה 20. מכל נושאי הפרשה אבקש להתמקד בנר התמיד, שכולנו מייחלים שלא ייגמר לעולם. בנר התמיד, שמוצב יום יום בסערות ארץ שסועה, למרגלות החול והים, רשרוש של המים הגואים בהמולת חיינו אל מול ברק השמים - שהם תִּקְוות האדם, שהם תְּפִלַּת האדם. וזאת ברוחה של המשוררת
חנה סנש. משוררת שמצאה את מותה במקום, בו נר התמיד לא הבליח את אורו המזכך מבעד לאימת החשכה, שהשתלטה על עולם שסברנו שהוא עולם של תרבות.
על-פי ציווי הפרשה נר התמיד אמור לדלוק באהל מועד מחוץ לפרוכת. הצו הזה מופיע גם בויקרא כ"ד המדגיש "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד". זה נר הדולק תמיד וללא הפסק. תחילה דלק במשכן, אחריו בבית המקדש ומשם המשיך לדלוק בבתי מקדש מעט - בבתי כנסת ובבתי המדרש. נר תמיד הדולק יום וליל, ואם נמנעת אפשרות פיזית להדלקתו יש להדליקו בלבבות.
חשוב שניתן את דעתנו לטעמי המקרא. בין המילה נֵר ובין המילה תָּמִיד מופיע בצירוף המלים הללו - הֶפְסֵק. כך שטעמי המקרא מחייבים אותנו לקרוא -
"נֵר, תָּמִיד". טעמי המקרא מחייבים לקרוא את הפסוק בפרשה שלנו וגם בספר ויקרא תוך הפרדה של המילה תָּמִיד מהמילה נֵר -
"יַעֲרוֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה, תָּמִיד".
מול הפירוש השכיח שמדובר בנר הדולק ללא הרף יומם וליל, טעמי המקרא מבהירים שלפנינו צו המורה שעלינו תמיד לחזור ולהדליק את הנר, גם אם כבה, גם אם פקדו אותו ימים קשים מנשוא, גם אם חשכה השתלטה על חיינו, חובה לשוב ולחדשו. חשוב שנבחן היטב מה טיבו של האור אותו אנו מעלים בנר, שתמיד חייב
לחדש את בערתו בלבבות ולהניע אותנו ליצירת תהליכים ערכיים בחברה של שלום, חברה בה אין קטבים מעמדיים.
אור נר התמיד
בין שני הפירושים אני מבקש לצרף את קוראי למסע בעקבות סיפור נר התמיד בבית הכנסת בפרנקפורט. סיפור שאפשר לראותו כתואם יותר את הטקסט בפרשה, העולה מהפירוש המתחייב על-פי טעמי המקרא וגם בהחלט יכול להשתלב עם הפירוש השכיח.
בליל הבדולח, בשנת 1938, הרסו הנאצים את בית הכנסת בפרנקפורט אמין שבגרמניה. לאחר ההרס
נשאר דולק נר התמיד. רבים ראו באור ששרד בלב גיא ההריגה סמל לתקווה. לפני מספר שנים ביקר בארץ הרב ג'ונתן וויטנברג, נכדו של מי שהיה הרב של בית הכנסת באותם ימים.
ג'ונתן וויטנברג, כיום רב בבית הכנסת הממוקם בפינצ'לי, לונדון. הוא אחד מעמודי התווך בהנהגת הקהילה היהודית בלונדון. הוא נטל על עצמו מחויבות להדליק בלבבות את אור נר התמיד מבית הכנסת בפרנקפורט. הרב וויטנברג שותף לראייה שנר התמיד ששרד בבית הכנסת של סבו בפרנקפורט באותם ימים אפלים - ימים בהם כבו כל האורות, ימים של איבוד צלם אדם - זה נר המסמל תקווה. התקווה בעיניו של הרב וויטנברג היא מהות היהדות, היא המהות של כל הדתות באשר הן. לתקווה זו יש משמעות מיוחדת בימים אלו של חיים בצל של אי-בהירות, של חשש מהאימה ומהתפרצות של שנאה חסרת מעצורים.
הרב וויטנברג, החדור באותה רוח של תקווה, הוא ידיד יקר של פרום המשפחות השכולות, יהודיות ופלשתיניות, הפועל למען שלום ופיוס. בביקורו בארץ הוא נפגש בבית ג'אללה עם מספר גדול של הורים שכולים, פלשתינים ויהודים, בפניהם פרס את משנתו בדבר נר התמיד. וזאת בהמשך למסע שערך ברחבי אירופה לציון מאה שנה לבית הכנסת בפרנקפורט. הוא יצא עם נר התמיד מבית הכנסת בפרנקפורט לבית הכנסת בו הוא משמש רב בלונדון.
קץ לאלימות
במסעו באירופה נפגש עם קהילות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות מתוך מטרה לעורר שיח תרבותי ורב דתי, שכולו מואר בנר התמיד - באור של שלום, שהוא המהות של כל דת.
עם נר התמיד, שלעתים כבה בשכול המלחמות ביקש הרב ג'ונתן וויטנברג להאיר במפגש מרגש עם הורים שכולים ישראלים ופלשתינים, שהחליטו לשלב ידיים כדי שלא יתווספו עוד הורים למשפחות השכול. הורים שהיו בעבר משני עברי המתרס וילדיהם קפחו בעבר את חייהם בעימותי שנאה מבקשים למצוא מסילות לעתיד - להיות יחד בצד אחד של המתרס לאורו של נר התמיד
תוך אמירת לאו לשפת האלימות, הקטל וההרג והמרתה בשפת ההידברות מתוך רצון לשים קץ לאלימות הקוטפת חיים משני צדי הגבול.
אפשר להתייחס למסעותיו של הרב ג'ונתן וויטנברג בחיוך סלחני כאל אדם, שחי בספרות שמימיות של רב שיח בין דתות, בין תרבויות ובין עמים ומתעלם מכל מה שמתרחש במציאות. אני מתעקש להעדיף את פועלו, כמי שמיישם את הצו בשמות כ"ז 20-21 - "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל...לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד...חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹת..." גם אם הנר כבה בגיא ההריגה של יתמות ושכול משני עברי המתרס, חובה על יהודים ופלשתינים להעלות בו תמיד אור מחדש כדי לבטא את נוכחותנו והתייצבותנו כשותפים לבריאת הטוב, וזאת ברוח המדרש "במדבר רבה", פרשה טו, משמעות הדלקת הנר מבטאת את הקיום האנושי ואת חתירתו לחיים של שלום בין כל ברואי בצלם.
רעייתי ואני איננו הורים שכולים, אך מדי פעם הצטרפנו ליוזמות הפורום של הורים שכולים ישראלים ופלשתינים המשתדלים לעורר עוברים ושבים ברחובות הערים ליטל חלק בדיאלוג שכולו משאלה לשלום. לעתים הקימו אוהלי שלום בהם הורים שכולים משני עברי המתרס משלבים ידיים במתן ביטוי מרגש לרוחה של פרשת "תצוה". הורים שכולים שבשיח עם כל חלקי החברה מבקשים להדליק בלבבות את נר התמיד של פרשת "תְּצַוֶּה" בכל ימות השנה.
