שאלת האינטרס היא שאלה תקנית ולכל אדם מותר לשאול את עצמו: מהו האינטרס שלי, איך אני מביא אותו מהכוח אל הפועל. פעם השמאל ענה על השאלה הזאת באופן ברור: האינטרס שלי הוא לשמור על יהדות המדינה שלא תהפוך למדינה דו-לאומית עם אופציה עתידית לרוב ערבי, ואת זאת ניתן למנוע אם נתנתק מהרוב הערבי שמקובץ בשומרון וחבל עזה.
גם הימין חשש מרוב ערבי ומהתהוות מדינה דו-לאומית אך חלק על השמאל באופן השמירה על ייהוד המדינה. התפתח פולמוס ערכי בין השמאל לימין בשאלת השמירה על הצביון היהודי. השמאל נטה להתנתק מאזורים בהם המיעוט היהודי נדחק לטובת הרוב הערבי, ולעומתו הימין התעקש על עיבוי יהודי באזורים האלה כך שברבות הימים הקיום היהודי יוכיח את עצמו ויהפוך באזורים אלה לרוב; כך נולד רעיון ההתנחלות ויישוב הארץ. בכל אופן היה על מה להתדיין וכן היו שתי דעות קבילות כנות ורציניות, מעל לכל הן היו דעות ציוניות שבמרכזן עמדה טובת הארץ והאינטרס הלאומי של הכלל.
לא כן היום. קשה עד בלתי אפשרי לעמוד היום על הדעה המוצקת של השמאל הישראלי ולרדת אל סופה. ייהוד הארץ והאינטרס הלאומי נדחסו בעיסה אחת עם ערך השמירה על זכויות האדם באשר הם, כולל זכויות העם הפלשתיני והשמירה הבלתי מתפשרת עליהן. אבל מה עניין שמיטה להר סיני?! קשה עד בלתי אפשרי היום לאתר את המוטיב הלאומי בעמדה של השמאל.
לפני מספר ימים ברקע הרצח של אורי אנסבכר בת ה-19 ביער, ועקב הכרזת השב"כ על הרקע הלאומי של הרצח, התפתח דיון מה ברשת ועיני נפלו עליו. משך את תשומת ליבי אחד ממשתתפי הדיון, שגיבש דעה מנומקת באשר לפרופיל הלאומי של הרוצח ומניעיו. מילותיו המנוסחות היטב משכו את תשומת ליבי ואותי אל הדיון. הוא העלה על נס, כדוגמה, את דרכי ההתנגדות של האצל והלחי בזמן הכיבוש הבריטי בארץ והביא, איך לא, את הדוגמה הקלסית של פיצוץ מלון המלך דוד. באחת התגובות ציין את המילים הקשות להלן, ככתבן וכלשונן: "כיבוש גורר התנגדות וטרור הוא אחד מדרכי ההתנגדות". מילותיו אלו גררו אותי אל הדיון ופתחתי בפולמוס סוער עימו אודות דעותיו עקרונותיו לגבי 'הכיבוש' הישראלי האכזר 'וזכויות' העם הפלשתיני. הדו-שיח שהתפתח בינינו יעיד מדוע קשה לאתר היום את המוטיב הלאומי בעמדה של השמאל.
אני - ימין: אז אתה משאיר לנו אחת משתיים: כיבוש עם טרור או הכחדה שלנו ללא כיבוש, זאת כי הכיבוש לטעמם כולל את כל הארץ: ת"א, יפו, נצרת, חיפה ועכו.
הוא - שמאל: זו מסקנה מוזרה, איך הגעת אליה? ישראל התקיימה עד 1967 ללא השטחים הכבושים ולא נכחדה. היינו אז רק 2 מיליון איש עם צבא מצויד פחות ובמצב כלכלי פחות טוב. הכיבוש היה מיותר, לא מתוכנן ורק הביא צרות. אתה מבלבל בין הכיבוש לסכסוך על הארץ. הכיבוש סיבך את המצב ויביא בסופו של דבר לחיסול מדינת ישראל.
ימין: תקע לי יד שלא תהיה להם שום תביעה לאחר שאצא מיהודה שומרון וחבל עזה ואני יוצא מחר, הינה אני מחייג לנתניהו מיד שיתן את ההוראה.
שמאל: תראה, הסכסוך הפלשתיני-ישראלי הוא בן למעלה מ-100 שנים. הכיבוש של 1967 רק סיבך אותו בעוד שהכיבוש של 1948 לפחות הוכר על-ידי העולם. מדינת ישראל הקטנה, עם 2 מיליון איש ותל"ג שהוא רבע מהנוכחי, עם צבא פחות משוכלל מזה הנוכחי הגנה על עצמה ושרדה מצוין. אין לי כל ספק שגם אם נצא מהשטחים הכבושים נדע להגן על עצמנו. זו, אגב, דעתם של כל אנשי מערכת הביטחון.
התביעות שלהם לא מפחידות אף אחד. הבעיה היא שיש חלק קטן מאוד מבין אזרחי ישראל שמקדש את האדמה על-אף שלא הוא כבש אותה והיא לא נכבשה ממניעים דתיים. אותו חלק זעום והזוי נהנה מהמצב האלקטורלי-קואליציוני וכופה את דעתו על הממשלה. ומי משלם את מחיר הכיבוש? הפריפריה. ומי שולח את בניו להגן על ההתנחלויות? הפריפריה. וממי נגזלים תקציבים לטובת ההתנחלויות? מהפריפריה. ומי מתבוסס בנחשלות? הפריפריה. ואיפה שרותי הבריאות החינוך וכו'... ירודים? בפריפריה. ומי בוחר בביבי שמאפשר את המצב ההזוי הזה? הפריפריה. ואת מי ביבי מתעב ולמי הוא בז? לפריפריה. טרגדיה ציונית.
ימין: עזוב אותך מהכיבוש של 48 56 ו-67, עזוב אותך מהעבר, פנינו לעתיד, נסה לדבר ולדברר את השכנים הכבושים ותביא לי הבטחה מהם, אני חוזר מחר לקווי 67 אם הם מוותרים על ת"א, יפו, חיפה, נצרת ועכו, תביא חתימה ואני מצלצל לנתניהו גם באמצע הלילה.
שמאל: גם אם אני אעזוב הערבים הפלשתינים לא יעזבו. לאבות הציונות וגם לאלה שבאו אחריהם היה ברור כשמש שהמדינה שיקימו נידונה לחיות על חרבה, לכלות את משאביה ולהקריב את חיי בניה במאבק על הישרדותה. היה ברור להם שהמרחב המזרח תיכוני המוסלמי לא יקבל את מדינת ישראל ושהיא תמיד תהיה נטע זר. לידיעתך, לא היה כיבוש ב-1956.
ימין: אני מבחין בתוך המילים שלך ביקורת סמויה על אבות הציונות - למה להם את הוואג'עראס הזה, כי הרי ידעו מראש שהמרחב המזרח תיכוני המוסלמי לא יקבל אותם ושתמיד יהיו נטע זר. אבל בוא נחזור לעניינינו. הבעיה יעקב היא אצלך ואצל השמאל הציוני שמבחין בין כיבוש 48 לכיבוש 67 בעוד השכנים הכבושים אינם מבחינים, בשבילם שני הכיבושים היינו הך. ועדיין אני במילה שלי, נסה להביא לי משכנינו הכבוּשים חתימה שמעכשיו יבחינו בין כיבוש 48 ל-67 ואני במילה שלי אחייג לנתניהו גם בשבת.
שמאל: שום ביקורת, עובדות ידועות. כל מה שאמרת אמרתי וידוע לי. ישראל יכולה להתקיים ללא הכיבוש של 1967. הכיבוש הזה לא תורם לביטחון אלא פוגע בו וגם זו הדיעה השלטת. קרא שוב את דברי.
ימין: אתה לא מבחין שאני איתך לא נגדך, כיבוש הוא כיבוש. הכיבוש של 67 לא תורם לביטחון והשאלה אם הכיבוש של 48 תורם. אפשר לפתור את השאלה עם הכבושים עצמם שיחתמו לי כי מעכשיו הם יבחינו כמוך בין כיבוש לכיבוש, תביא לי חתימה על הבנה קטנה זו והאצבעות שלי מחייגות מיד לביבי.
שמאל: אמרתי לך שהסכסוך הוא בין פלשתינים ליהודים כך שאיש לא יחתום לך. הכיבוש של 1948 הותיר מיליוני נפגעים ולא נראה לי שהם שכחו. מצב בעייתי וחסר פתרון.
ימין: אז אם אין לנו עם מי לדבר שם בוא נדבר עם המוסר שלנו, למה בעצם אנחנו מבחינים בין כיבוש לכיבוש, בוא נדבר דוגרי ואם תצליח לשכנע אותי נשבע לך שאני מחייג מיד.
וידום השמאל. בנקודה זו השמאל נדם ללא מענה.
