בשמאל ובמרכז הפוליטי אומרים שפשרה טריטוריאלית היא אינטרס ישראלי יהודי. ללא פשרה נהפוך למדינה דו לאומית, ללא פשרה תעלם המדינה היהודית, ללא פשרה נהיה מבודדים בעולם, ללא פשרה אפשר לקבור את הציונות וכו'. בכל מערכת בחירות מזכירים לנו מדוע חלון ההזדמנויות נסגר ומוכרחים מהפך לפני שיהיה מאוחר.
דמיינתי לעצמי מה עובר במוחם של אויבנו בזמן השמעת הטענות הללו וכיצד צוחקים חברי הכנסת מהרשימה הערבית (בקרוב, מהרשימות הערביות) בזמן השמעת הטיעונים הללו בנאומי חברי הכנסת מהמרכז שמאלה במליאה. טענות אלו שכל שמאלן ואיש מרכז נוהגים לדקלם כטיעון כביכול מנצח, אינן משיגות את מטרתן, אלא להפך.
האויבים אומרים בליבם: "המדינה היהודית זקוקה לטוב ליבנו כדי להישאר יהודית, הציונות תכחד אם נסרב לשלום שלהם, הציונים זקוקים לנו כדי לא להיות מבודדים בעולם, הציונים זועקים לנו, הם מתחננים שנושיע אותם, שנכיר בהם, שנציל אותם ממדינה דו לאומית. כל תקוות ההמשכיות שלהם תלויה בנו ואת זה לא אנחנו אומרים, אלא הם אומרים זאת בעצמם. אז ... למה שנזרוק להם גלגל הצלה? יש לנו מחויבות לאסלם ולדורות הבאים, אנחנו לא מפונקים כמו הישראלים שרוצים שיהיה להם שקט תכף ומיד. יש לנו סבלנות וכדאי לנו לחכות".
בשמאל ובמרכז שכחו שבמשא-ומתן, המחיר עולה ככל שמשדרים לצד השני שרוצים את העסקה בכל מחיר ושהיא חיונית לנו כמו אוויר לנשימה ושאיננו יכולים בלעדיה. השמאל והמרכז בחיים לא יביאו שלום. הם רק מרחיקים את השלום ומעודדים את אויבנו במסר עקיף שהסבלנות והמשך המאבק משתלמים. אינני יודע אם יהיה פעם שלום, אך אם זה יקרה, זה לא יהיה לפני שסיבה כלשהי תגרום דווקא לאויב לחזר אחרינו ולא ההפך. נתניהו פועל בכיוון זה ואינו מחכה לאבו מאזן ולחמאס אלא ממשיך לכרות בריתות ולחזק את ישראל.
(כשאני משתמש במילה: "מרכז" אני משתמש בכינוי המקובל על הכלל, אך לדעתי המפלגות המכונות "מרכז" הן מפלגות שמאל בתחפושת).
