מיכאל רייך הוא רומנטיקן חסר תקנה. ספר הפרוזה שפרסם בימים אלה, מוכיח כי כמו בשירתו, גם בכתיבתו הפרוזאית הוא מחפש עולם של ערכים שהיו, מבקש להשיב את הרוח שחלפה באותם שדות של ארץ ישראל היפה.
כשאנו קוראים את קובצי הסיפורים הקצרים שמתפרסמים בשנים האחרונות, קשה לנו למצוא סופרים, שיחזירו לנו את משבי הרוח של ארץ ישראל, שיוכיחו לנו שיש כתיבה ראליסטית שרוצה לבנות דמויות, שנוכל להזדהות איתן, שנוכל לעקב דרך חייהן על חיינו שלנו, על הסיפור הישראלי, על חבלי הארץ היפים.
הגל הפוסטמודרני לקח אותנו למחוזות אחרים, ולעתים יש תחושה, שחשוב לכל כותב להוכיח, שהכתיבה שלו מתחברת עם הכפר הגלובלי, שאין ערך לסממנים ייחודיים שמאפיינים אותנו, את ההוויה הנרקמת סביבנו.
מיכאל רייך כותב כאותם חלוצים שהגיעו עם תחילת היישוב בארץ ישראל, כמו אותה משמרת של כותבים שהייתה הגל שהלך לפני המחנה, שסיפוריו ביטאו את מה שנרקם כאן, שכתיבתו התחברה ליצירה היהודית לדורותיה. מיכאל אכן מתחבר לדיאלוג הנמשך הזה, ויודע כמו אותם סופרים מדור קודם, שעין המשורר ועט הסופר בעת הזאת, יש בה לשקף הלכי רוח, לבטא סיפור של הוויה חיה ונושמת. הלב שלנו מצפה לקרוא משהו שידבר אל הלב שלנו, ולא יזרום בתוך הגל הקוסמופוליטי שמציף אותנו.
לא פלא, שמיכאל רייך, חוזר למקורות התרבות שלנו ואינו חושש לגעת בנושאים שנראים לנו תנ"כיים או היסטוריים, שכן כיוצר הוא חש מחויבות לגעת בתעודת הזהות הרוחנית שלנו. שם הספר 'מגן שאול' כבר מעיד על הכיוון הספרותי המיוחד שלו.
סמל מלכותי
נשוב לרגע לפסוקים העתיקים מספר שמואל ב, אותו מזמור שנהוג לקרוא לו 'קינת דוד': "הרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן.. מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם".
כשהיינו ילדים וראינו את התבליט בשער טיטוס על המנורה השבויה הנישאת בידי השבויים היהודים, חלמנו על השבת המנורה לירושלים. מיכאל רייך, קרא את הקינה של דוד, ולבו יצא אל אותו מגן של שאול המלך, אותו סמל מלכותי שהוא חלק מהסיפור שלנו.
גיבור הסיפור שלו 'מגן שאול' מבקש את חותם הזהות הזה שאבד, את סמל הגבורה שהיה חלק מסיפור חיינו. לא תמצאו היום סופרים שיעסקו באהבה כזאת בנופי הארץ, בקשר שלה לספר הספרים, ברבדים הרוחניים של חיינו כאן לאורך דורות.
לכאורה עיסוק בארכיאולוגיה, אבל מבחינת הסיפור המסופר, אנו נסחפים אחר שאיפה עמוקה לגעת בקשר שלנו למולדת, להתמודדות האמיצה עם ארץ קמה לחיים חדשים. האם ראיתם בשנים האחרונות סופרים רבים שהעזו לגעת בנושאים היסטוריים שהיו חלק מדברי הימים שלנו, שלקחו על עצמם משימות כה כבדות ללמוד את הביוגרפיה הערכית שלנו?
מי שקורא את סיפוריו של מיכאל רייך, נזכר לרגע בשיר הידוע ששרנו כילדים: "נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת". צריך לראות את הסיפורת של רייך כמגדלור, שמבקש להאיר דרך, לחפש את הייחודיות שלנו.
נפש האדם
בשנים האחרונות היינו עדים לסיפורת שייצרה גלים אחרים, כתיבה שהלכה והתרחקה מהאתוס שלנו, מהסיפור של הקמת החלום הציוני, שביקשה להפוך את הסיפור הישראלי כחלק מהתמודדות רעיונית שתוביל להחלשת האמונה בצדקתנו. מעבר לזאת נוצרה פרוזה מנותקת כליל מהאֶתוס שלנו, מהקיום שלנו, מהמקורות שלנו. כיוון כתיבה זה הלך וגבר: התרגלנו לספרות רחוקה ממקורות זהותנו, ולעתים היא נראית כספרות לועזית מתורגמת. אין כל פסול בכתיבה כזאת, ולעתים יש לה יכולת להעמיק בהבנת נפש האדם - אבל כקוראים חיפשנו את הספרות, שתשוב למקורות חיינו.
מיכאל רייך חוזר כמו חוני המעגל שנם שבעים שנה, מיכאל כסופר שב לאותם מחוזות שהיו: סיפוריו משוטטים בחבלי אדמה בעמק יזרעאל, ומשיב אותנו לאותם סיפורים שינקנו בילדות על יישוב הארץ, על החלומות, שהפעימו את לבם של החלוצים, לנדודי השינה שהיו להם בבואם להקים מחדש ארץ נשכחת. לא במקרה השוויתי את מיכאל רייך לחוני המעגל, באחד הסיפורים שלו הוא אכן מקים לתחייה את המוטיב הזה של חוני המעגל, ומלביש אותו בלבוש ישראלי חדש.
הנה לכם מאיץ לחפש את ספרו, ולראות כיצד גם בימינו יש בספרות רצון לתת לבוש אחר למוטיבים ישנים.
גם כשהוא כותב על מגן שאול האבוד, אנו חשים את התודעה הלאומית המפעפעת בו, את הכאב שלו לנוכח החרפה שהעטו על מלך ישראל..."כמה כאב את כבודו האבוד של שאול, ומנגד העריך וכיבד את מעשיהם של אנשי יבש גלעד,... עמוד 57.
לכו לרחוב ונסו לשאול עוברי אורח מי מהם עוד זוכר את מפּלת שאול, את הפגיעה בכבוד המלך, את המעשה האצילי של תושבי יבש גלעד. כשמיכאל רייך כותב על כך, הוא יודע שהוא נותן להיסטוריה חיים חדשים, מחזיר אותנו לתעודת הזהות האמתית שלנו.
תיאורים קסומים
כסופר הוא יודע לקחת אותנו לסיפורים הקולחים, לרצון שלנו לשמוע סיפור ולא מסֶכת של כתיבה שהולכת לאיבוד בנפתולים בלתי פוסקים של זרם תודעה והרהורים ריקים. כך למשל אחת הגיבורות שלו, מחפשת את הסיפור החי - וזה מביא אותה לפתוח את מכתבי החברים, כדי לדלות מתוכם את הסיפור האנושי, שייתן משמעות לחייה - כך בעמוד 9.
גיבוריו מחפשים הדים וסמלים בעבר, וכך למשל בסיפור 'חמור' אנו נלקחים למציאות שכל כולה טבע ומטעים ומסיק זיתים. הלב מתפעם מן התיאורים הקסומים. קשה היום למצוא סופרים שעודם נטועים באותם מחוזות שראינו בסיפורת של דור התקומה: הכתיבה העירונית המקובלת אינה מעניינת את מיכאל רייך, וכאיש התיישבות בעבר הוא יודע להעמיק בשִיבה לאותם שבילים אבודים. השיבה לאותם מחוזות מתחברת לשיבה של הגיבור אל האהובה שהייתה, ואנו עדים לרצון להחיות ימים שהיו, להפיח רוח אחרת בזיכרונות ישנים: "זיכרון נוכחותה בעברו הלא רחוק דבק בו" - ובד בבד אנו למדים שהגיבור של מיכאל רייך 'היטיב להבין סבל מהו' - עמוד 119.
בסיפור 'הישורת האחרונה' יש רמזים לכיוון הרוחני, שמניע את הסופר מיכאל רייך: "מה טעם להתרפק על מה שחלף ואיננו עוד"? עמוד 148. אבל הכתיבה על מה שהיה נתפסת ככורח המציאות, כשליחות להציב יד וזיכרון, כדי ללמוד מן העבר - וכל זה משתמע מן ההכרח לכתוב את המכתב, העדות עמוקה על מה שהיה: "אני ממשיכה אפוא לכותבו לאחר כמה טיוטות פתיחה ניסיוניות", עמוד 149.
היופי בכתיבתו של מיכאל רייך הוא בזה, שהוא יודע לגעת בחומרים העתיקים ובהיסטוריה של היישוב המתחדש, ומצד שני לבנות לנו תאטרון דמויות משתנה, גיבורים שנושמים אוויר חדש ומספרים לנו את חלומם ולבטי קיומם. ארץ ישראל קמה לתחייה, חבלי קיומם זוכים להארה מפרספקטיבה מאוחרת.
אין ספק, כתיבתו של רייך שונה משפע הסיפורים שהרעיפו עלינו, ובהם קו בולט ולא ערכּי. מדובר בסיפורת ממוסחרת שהתרחקה מן הערגה שלנו לעברית, שהיא גם שפת חיינו מקדם, סיפורת שהתרחקה מן העברית שהיא שפת ערכים. אותה כתיבה ניסתה להתחבּר לכפר הגלובלי, אך הרחיקה אותנו מן הרצון שלנו לקבל ספרות מקור, שהיא נֶטע אמתי מקרית ספר שלנו. מה פלא, שיש ריחוק בקרב צעירים קוראים, ואנו רואי ם אותם מחפשים תחליפים בספרות מתורגמת, שכביכול מוצגת כעולם אוניברסלי. האם יש בסיפורים האלה, שכה זרים הם, האם יש בהם אמת חיה ונושמת או בריחה מכתיבה מבקשת משמעות? הלב צמא לשיבה הזו לחיינו, כתיבה אמתית שתיתן מענה למציאות, שמתרקמת סביבנו, סיפורים שיפענחו את מה שקרה וקורה כאן, ופחות יעסקו בתיאור של הבלי
העולם הזה.
שריד אחרון
ראינו בכתיבה של רייך את המחויבות הזו לשוב לעבר וליופי - גם בכתיבתו הפואֶטית: בתיאורי הים והטבע והאדמה הקסימו אותו בשיריו, ואפשר לומר כי מצאנו אצלו מַעבר כואב בין ישויות, בין נופים - מיופי נדיר לחוף ים חף מקונכיות: העולם שחלף יפה וצובט לב, יש בו סגולות ערכיות. זה מה ששובה את לב המשורר: לבו קשוב לאותו עולם נפלא, עולם שבו ידעו "להקשיב לרחשי לב הים", שהייתה בו סקרנות "לקלוט תווים חדשים". כך בשיר 'ימים וצדפים' בספר שיריו של מיכאל רייך, 'ספני השדות, עמוד 36.
ראינו אותו בשיריו מתאר באהבה את הטבע ואת הצמחייה, וכמשורר ידו נוגעת בפרח, ודרכו נצמדת להוויה הייחודית הזו, לפרח הזה - -
"שֶׁטֶּרֶם נָגְעָה בּוֹ רוּחַ
וְנוֹתַר בִּבְתוּלָיו".
הפרח הזה הוא השריד האחרון, שארית הטוהר של היקום, של השירה. לשארית הזו שואפת נשמת המשורר, כי בפרח שנותר גלמוד ובודד, יש סיכוי חדש, זה היקום היחיד 'שנותר בבתוליו'.
כשקראתי את הספר 'מגן שאול' ורצתי איתו בשדות עמק יזרעאל, נזכרתי בשירים, ששרנו מסביב למדורה, בשירי ההורה הישנים, בשירים על העמק היפה ששב לחיים, ובראש התנגן לרגעים השיר של שמואל בס, שכה אהבנו לפזם:
שירת הנוער, שיר עתידנו שיר התחדשות, בניין ועליה . מן הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת קמה לתחיה . מי זה חולל הפלא, ארץ מולדת מי זה הקים כל אלה, ארץ מולדת .
זו דרכו של מיכאל רייך, איש העמק והאדמה, לקום בלב רונן כחורש אל מחרשתו, לתת לעטו לחצוב באדמה ולהעניק לנו שתילים חיים, שתילים חדשים, שתילים שייטעו בנו תחושה של התחברות לזהות, לשורשים, למשמעות: תיאור הפרח שנותר בבתוליו, הוא צופן כתיבה, שמלווה אותו גם בכתיבתו הפרוזאית: באותו אופן הוא מתאר את עמק יזרעאל, את הדמויות שחיו ונשמו שם, ובכל זה מפיח מיכאל רייך חיים חדשים.
הארכיאולוג בסיפורו של מיכאל רייך מחפש מגן שאול שאבד, ואנו יודעים שזה המספר שלנו, שמבקש לשוב את מחוזות ילדותו האבודים, לסיפור הארצישראלי שנשמתנו כה צמאה אליו..
