המפץ הגדול

מעתה ועד יום הבחירות הכל ידברו על המפץ הפוליטי וייחשבו את הסיכויים והסיכונים. העובדה שזה התרחש היא חדשה כי בישראל חיבורים וויתורים פוליטיים בסדרי גודל דומים אינם עניין של יומיום. משחקי אגו אישיים וכסאות מוסיקליים היו מהמאפיינים המרכזיים של המערכת הפוליטית מאז ימים ימימה. בימים רחוקים כאשר הייתה מפא"י שזכתה בבחירות כדרך שגרה, עניינים אלה היו מוצנעים כי הכל נסגר בדלת אמות. בעשורים האחרונים שיטת הבחירות אומנם לא השתנתה אבל הן התמקדו בראשי המפלגות והכל קם ונפל על האיש. זה קרה עם רבין, ברק, שרון ובעיקר נתניהו שנושא על גבו את הליכוד כבר עשור ברציפות, יותר מכל ראש ממשלה אחר כולל בן-גוריון! ביבי הפך את הליכוד בצלמו שהכל מתיישרים לפי תכתיביו, כולל מעורבותו חסרת התקדים בקביעת רשימת הבית היהודי והבטחת מקום לנציגה אותה יעזוב אם ייבחר מיד אחרי הבחירות. השאלה אם זה עומד במבחן משפטי תתברר מן הסתם אבל העובדה שאיש בליכוד לא מערער על כך היא הנותנת. מפלגה בה איש לא יכול לסטות מדף מסרים מוכתב היא תופעה בעייתית מאוד במדינה דמוקרטית ומזכירה משטרים בהם המנהיג מחליט בינו לבין עצמו עבור מפלגתו ומדינתו. כידוע ולמען ההגינות יש לציין כי תופעת המנהיג היחיד לא מתקיימת רק בליכוד. יש עתיד וישראל ביתנו הן כאלה. ההבדל ששתיהן לא היו מפלגות שלטון. אבל הליכוד מתאפיין בעידן הנוכחי של ביבי בשימוש הקבוע בתיבה, שמאל. כל מי שמתמודד מולו מתוייג כאיש שמאל או שחבר לשמאל בלא להבחין מה רקעו ומה עמדותיו האמיתיות של האיש ומה עשה ופעל אך תמול שלשום. יריב פוליטי הוא שמאלני והחזרה האין סופית על תיבה זו היא לדידו של ביבי אלף-בית במאבקיו התקשורתיים. כך למד וכך הוא נוהג מאז זרח מעל האופק הפוליטי הישראלי. הנחת היסוד היא כי שמאל הוא אות קיין שקשה למחוק אותו גם אם זה לא נכון ולא עדכני. אלא שלגישה הזו של נתניהו והנוהרים אחריו יש חסרון אחד: כך נוהגים ארדואן ובשאר אסד ואפילו ההאייטולות באירן כלפי יריביהם אותם הם נוהגים להגדיר בתור טרוריסטים. הכורדים מול ארדואן והיריבים הפנימיים של אסד בסוריה הנלחמים נגדם מוכרזים כטרוריסטים. בעולם המערבי טרוריסטים אלה מוגדרים כפי שהם רואים את עצמם, לוחמי חופש נגד דיקטטורים ולמען עצמאותם. להגדיר יריב במילה אחת קצרה וקליטה היא כמובן אמצעי יעיל כשנאבקים על התודעה. נכון או לא נכון לא נחשב. במקרה של נתניהו השימוש בתיבה שמאל הפך לנשק יום הדין בכל ויכוח פוליטי בארץ וכיוון שלשיטתו זה הצליח לו אין כל מניעה להמשיך. יש לכך רקע ברור והיא תופעת ההיבריס שבמובנה הפשוט היא גאווה והכרה עצמית מוגזמים העשויים או עלולים במקרים קיצוניים להתגלגל לנטיות של אי-הכרה במגבלות הכוח והבחנות בין טוב לרע. לשמחתנו, למקרים קיצונים לא הגענו בישראל אבל היו מקרים בהם ההיבריס שלט בהחלטות מדיניות. כך צריך לראות את הניסיון של ממשלת בגין במלחמת לבנון הראשונה לסייע לנוצרים להקים משטר ידידותי לישראל, את הסכמי אוסלו שניתן להגיע לסוף הסכסוך עם הפלשתינים ולמזרח תיכון חדש, ועידת קמפ דייויד בה אהוד ברק קיווה להשיג מה שנכשל באוסלו. כזו הייתה גם ההינתקות מרצועת עזה של אמונה כי אנו מתנתקים מזירת מלחמה אחת עם הפלשתינים.

הזירה המשפטית

בניגוד לכל המקרים שהוזכרו כאן, ההיבריס של ביבי נתניהו לבש עם השנים צורה חדשה: מעשים שחוקיותם מפוקפקים או שחצו את גבולות החוק. מראשית הקריירה הפוליטית שלו הוא התחכך עם זרועות אכיפת החוק, לא למד את הלקחים והפך לקליינט קבוע של חוקרי משטרת ישראל. התופעה החריפה במיוחד בשנים האחרונות ובמקום להכיר במגבלות כוחו ולנהוג במידה רבה של ענווה הוא הקצין בהתבטאויותיו נגד רשויות החוק ומוסדות השלטון שהוא כראש הממשלה אמור לדאוג לתפקודם התקין והסדיר. בבוא היום עלול ביבי להבין כי הישענותו המוחלטת על תדמיות ותקשורת, בין במישרין או בעקיפין, הייתה מקח טעות במובן של המחיר הפוליטי שיגבה ממנו. זה עתיד להסתבר בימים הקרובים אם היועץ המשפטי לממשלה יגיש נגדו כתבי אישום בכפוף לשימוע לפחות בשני תיקים בהם נחקר בשלוש השנים האחרונות. אם זה יקרה, ולצורך הדיון כאן אין זה משנה אם ההליכים המשפטיים יתחילו ויימשכו אחרי הבחירות הקרובות, אזי ביבי עלול להיות ראש הממשלה הראשון במדינה דמוקרטית שנפל על חרבו התקשורתי. כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, שבועות ספורים לפני בחירות כלליות, יהיה אירוע מכונן בתולדותיה של מדינת ישראל לא רק בשל ראשוניותו אלא גם מפני העובדה שהיועץ המשפטי לא חדל ממשימתו בעיתוי הרגיש ומול האשמות שהוא נכנע ל... שמאל. מרחק עצום עבר הליכוד מאז דיבר מנחם בגין על "יש שופטים בירושלים" ועד ההתקפות הבלתי פוסקות על המערכת המשפטית. נשכחו הערכים של שוויון בפני החוק, סדרי ממשל תקינים, ובעיקר, איזה מסרים מקבלים אזרחי המדינה מהעומד בראשם. המפץ הפוליטי של גנץ ולפיד יקבל פרופורציות אחרות ביום בו יוגש כתב או כתבי אישום נגד נתניהו. זה יהיה המפץ הגדול של מערכת הבחירות 2019. אין להניח כי הוא יתפטר. אם יפסיד בבחירות הוא ייאבק על חפותו מבחוץ. אבל מה אם יזכה בבחירות? הוא הרי יהיה זכאי בשלב זה והבוחר הכריע. או אז תעמוד מדינת ישראל לפני מצב חוקתי בלתי נודע שהמחוקק לא צפה.

הידיד מעבר לים

עד כאן תסריטים שנכונותם תתברר בתוך ימים. אלא שבצירוף מקרים שרק ההיסטוריה יכולה לברוא, אנו עשויים לעמוד בפני מיצג בו מוגש כתב אישום נגד ראש ממשלת ישראל ובסמיכות זמנים קרובה מתפרסמים ממצאיו ומסקנותיו של החוקר המיוחד נגד נשיא ארה"ב. דוח זה העוסק בנושאים הנוגעים להתנהלותו של טראמפ לפני ואחרי הבחרו לנשיאות עשוי להתברר ככתב אישום נגדו. הידידות הגדולה בינו לביבי, שביטוייה בשנתיים האחרונות בקשרים ההדוקים במיוחד בין ארה"ב וישראל, תעמוד במבחן שלא היה כמוהו. שני המנהיגים יאלצו להכנס לזירות נפרדות שהמכנה המשותף יהיה הצורך להיאבק בהאשמות שאחריתם עלולה לסיים את הקריירה הפוליטית שלהם! ההשלכות מצדו של טראמפ יהיו כמובן עולמיות וחלקן קשורות בנו בישראל. למשל, איזה אופי תישא מעתה המדיניות שטראמפ נקט מול אירן ומה יעלה בגורלה של "עסקת המאה" להסדר עם הפלשתינים שהאמריקנים הסכימו לדחות פרסומה עד לאחר הבחירות. לא צריך לנחש כדי להבין כי הסיבה הייתה הרצון לסייע לנתניהו כי בתוכנית יש סעיפים שרבים בישראל ייתקשו לעכל. מה בדיוק יקרה מרגע שטראמפ ונתניהו ייאלצו להיאבק בזירה המשפטית לא ידוע. לעומת זאת אפשר לומר ברמת ודאות גדולה יותר כי ישראל לאחר הבחירות הקרובות בתום עשור של נתניהו בשלטון, עמו או בלעדיו, תהיה שונה בהרבה מארה"ב לאחר שלוש או ארבע שנות טראמפ.