כרטיס דביט, למי שעדיין לא מכיר, הוא כרטיס שנראה כמו כרטיס אשראי והשימוש בו זהה לכרטיס אשראי, אבל הרכישה באמצעותו אינה מעורבת בקבלת אשראי, החיוב בחשבון הבנק הוא מיידי.
היתרון הגדול במעבר בהיקף גדול לשימוש בכרטיסי חיוב (נראה לי תרגום סביר לכרטיס דביט), במקום כרטיסי אשראי, הוא בירידת מחירי מוצרים, גם אם מתונה. את הנקודה הזו בינדמן, ואולי גם מרכז המחקר של הכנסת, מפספסים.
בשיטה הקיימת של שימוש בכרטיסי אשראי, הלקוחות מקבלים אשראי בכל רכישה, אשראי שהוא לרוב מיותר והוא לא ניתן בחינם, ולכן עלותו מגולגלת לצרכנים דרך מחירי המוצרים. כתוצאה רוב הציבור מקבל אשראי שאינו צריך ומשלם עבורו.
לא מפתיע לכן שבעסקות מסוימות (בהיקף כספי גבוה - למשל כרטיסי טיסה) מקבלים הנחה על שימוש בכרטיס חיוב או "קנס" על שימוש באשראי.
הטענה של מרכז המחקר שכרטיס חיוב ידחוף אנשים ל"מינוס" נשמעת לי לא כל כך סבירה וההסבר של בינדמן לא ברור לי. בשונה מכרטיס אשראי הרי כאן רואים מיד את החיוב בחשבון, כפי שבינדמן מציינת בצדק.
מצורף דוח של רשות ההגבלים בנושא "
הגברת היעילות והתחרות בתחום כרטיסי החיוב". בדוח זה ניתן למצוא נתונים מצויינים לחיזוק הטענות ברשומה זו, בין היתר - עסקות הדביט צפויות להיות זולות משמעותית מעסקות החיוב הנדחה עבור בתי העסק. בנוסף, הן מעניקות לצרכן אמצעי תשלום נוסף, כלי לניהול יעיל של התקציב, ונגישות לכרטיסי תשלום גם כאשר הוא אינו זקוק לאשראי או אינו יכול לקבל אשראי. למרות זאת, בישראל, בניגוד למקובל במרבית המדינות שנבדקו על ידנו, רוב העסקות הן מסוג חיוב נדחה ולא מתבצעות כמעט עסקות חיוב מידי.
כרטיסי החיוב נפוצים מאוד במדינות המפותחות, לדעתי הרבה יותר מכרטיסי אשראי. ובכל מקרה, המעבר לשימוש בכרטיס עם צ'יפ (שקיים גם באשראי) מאפשר ביצוע עסקות בקלות ובבטיחות תוך שימוש בקוד האיש. מערכת הבנקאות בישראל נמצאת בפיגור רציני בהשוואה למדינות המפותחות, ואני מאוד מקווה שבנק ישראל יצליח במהלך הנכון של מעבר מסיבי לשימוש בכרטיסי חיוב.
[
פורסם במקור בבלוג האישי של עומר מואב]
