כש"פוטש" ומניפולציות מייצגים דמוקרטיה

בשבוע שעבר (יום ה', 28.2.19), עמדנו בפני הכרעה נוספת בסאגה, שהכי ראוי לכנותה הרדיפה הפוליטית של בנימין נתניהו ומשפחתו. מזג האוויר היה גשום וכמוהו הייתה גם האווירה הציבורית. מצד אחד עמדו אויבי ראש הממשלה ומן הצד האחר אלה שקיוו שהשכל הישר ינצח ואני ביניהם. כינוי יריביו של ראש הממשלה "אויבים", נובע מהתנהלותם כלפיו בכל הקדנציה הנוכחית של הממשלה והכנסת. במיוחד אמורים הדברים לגבי התקופה מאז החלה סערת החקירות, שכל תכליתה "צליבת" ראש הממשלה במטרה להדיחו מחוץ להליך הבחירות הנורמטיבי של דמוקרטיה תקינה. אין מעשה נבלה שלא נעשה בו שימוש במהלך סאגה זו ואין כשל נורמטיבי אחד שהתהליך לא כשל בו. הרושם שלי הוא שמערכת התביעה הכללית בישראל לא באה לבדוק את התנהלותו של ראש הממשלה כראש ממשלה ומנהיג ציבור; היא באה לתפור לו תיק שבאמצעותו ניתן יהיה לבסס, לפחות לכאורה, חשד מספיק, שיהיה בו פוטנציאל להדחתו. יותר מאחרים הוכיחו זאת מספר אירועים בולטים: פרשת "צייד" עדי המדינה - כל עבודת הוכחת העבירות כביכול מושתתת עליהם. ללא עדויותיהם אין למעשה תיקים. מעורבות מפכ"ל המשטרה בהדלפת חומרי חקירה ליצירת דעת קהל עויינת, סירוב היועץ המשפטי לקיים עימות פומבי בין ראש הממשלה לעדי המדינה (בעצם, מדוע? האם המטרה היא להוציא לאור את האמת או להרשיע את רה"מ בכל מחיר?), פרסום סיכומי המשטרה כ"המלצות", הדלפות אינסופיות מדיוני הפרקליטות, סירוב היועץ לדחות את פרסום החלטותיו עד לאחר שימוע, שבו אמור ראש הממשלה לנסות בפעם הראשונה להזים את דברי עדי המדינה ולהצביע על חוסר-מהימנותם¹, מניעת סיוע במימון הגנתו המשפטית של רה"מ, סירוב היועץ לדחות את פרסום המלצותיו עד לאחר הבחירות, דחיית העתירה בעניין זה על-ידי בג"צ², ועוד. את התמונה הנפסדת משלימה העובדה שלאחר דברי היועץ, העולים באופן תמוה ומטריד בקנה אחד כמעט בכל עניין ונושא עם אלה של האופוזיציה הרעשנית, הופיע היו"ר הבלתי מוכתר שלה, גנץ, בטלוויזיה, אחרי ראש הממשלה וקרא לו להתפטר. בזכות מה? בזכות רצונו הפרטי של גנץ? באין טיעון של ממש בידו, חזר והשתמש גנץ בדברים שאמר נתניהו על אולמרט כאשר נחשד האחרון בשוחד בשש פרשיות לפחות. אבל הדברים נאמרו, ואין להתעלם מכך, גם בהקשר לכישלון החמור במלחמת לבנון השנייה, פרסום דוח ועדת השופט וינוגרד והתחושה הציבורית שרק ניסוח מפוקפק של המלצות השופט, איפשר לאולמרט להתחמק מחובת התפטרות עקב כישלון אישי בניהול המלחמה; זיכרון קצר איננו ערובה לאמת. גנץ הולך ומצטייר כמי שלמד להיות פוליטיקאי מפוקפק, עוד לפני שלמד להיות פוליטיקאי בכלל. האיש שטרם מילא תפקיד פוליטי בכיר כלשהו, שראה את ראש הממשלה מתפקד במשך שנתיים במשולב עם מסכת חקירות מורכבת ומבצע עבודה יוצאת מהכלל בתחומי הביטחון, הכלכלה ויחסי החוץ של ישראל, מתעלם במופגן מהמציאות. במקום זאת מבקש הוא לזרז את פרישתו של נתניהו, בניגוד לעובדות ובניגוד להוראות החוק. כשהוא עושה זאת כנציג המוסר כביכול וכמי שיודע על מה הוא מדבר - הוא על גבול הפתטי. גנץ, כחבריו למסע הרדיפה אינו בוחל בסיפורי-בדים, בשקרים, ובחצאי אמיתות בכדי להשיג את היעד של סילוק יריבו הפוליטי, ללא סיבה או צורך אמיתיים. הדמוקרטיה קובעת את כללי המשחק המקובלים להחלפת שלטון - בחירות אחת ל-4 שנים או באין אמון של הכנסת בממשלה. העובדה שלאופוזיציה אצה הדרך, אינה סיבה להחלפת השלטון.

שערורייה

התנהלות המערכת המשפטית בפרשה זו, דורשת בחינה רצינית ביותר על-ידי בית-המחוקקים ומשרד המשפטים. דומה שהפכה ממכשיר ממלכתי לביקורת משפטית ואכיפת חוקים, לכלי לניהול המדינה באמצעות תנועת מלקחיים, שבה הפרקליטות מסלקת איומים על המערכת על-ידי "כריתת ראשי הסיכונים והמסכנים" והמערכת המשפטית מסיימת את המהלך וכשנחוץ - מגינה על הפרקליטות לבל תתקל בקשיים חמורים מדי. החלטת בג"ץ לאפשר את פרסום החלטות היועץ לעת הזו, ערב הבחירות הקרובות, בעיני היא בלתי מובנת, שערורייתית ואנטי-דמוקרטית. ניהול מערכת בחירות תחת עננת חשדות שאין לצידה תגובה מלאה והולמת של ראש הממשלה הנחשד, שמתמודד כחוק בבחירות אלה - הוא ניסיון הכשלה מובהק; תירוצי הפרקליטות בנקודה זו הם רק תירוצים. אפשר כמובן לטעון שהרדיפה עשויה לשחק גם לידי ראש הממשלה, מפני שיחשב בציבור בגלל רדיפתו ל"אנדר-דוג". אולם, קל להבין שלא כך רואה את הדברים ראש הממשלה עצמו, שאלמלא כך לא היה מבקש למנוע פרסום לעת הזו או לאפשר לו עימות פומבי עם העדים המרכזיים הבונים תיקים אלה. מה שכתבו הפרקליטים בדוח היועץ המשפטי והוא חתם על כך, הוא לכל היותר הגוון האישי של דעתם המקצועית, שמעוררים סימני שאלה רבים. אם יחליט היועץ להמשיך בהליך אחרי השימוע, יגיע שיאו של המבחן האמיתי הכפול: משפטי-מקצועי, שעליו מופקד בית המשפט; ונורמטיבי- עובדתי- הוֹגְנוּתי, שעליו מופקד הציבור. הבעיה תיפתר אם שני המבחנים יגיעו לאותה תוצאה. היא תישאר פתוחה ומדממת, אם יהיו ביניהם סתירה, או ניגוד מובהק. אני מוכן לקבל את הטיעון, שלעיתים עדי מדינה הם כורח. אולם עדיין נשאלת שאלת המידתיות של השימוש בהם ושאלת מהימנות העדות שהם מוסרים חרף הגיבוי החלקי של עדויות אלה במסמכים או הקלטות. עדיין פתוחה השאלה בדבר הצורך לאזן, בהתחשבות ראויה מצד המשטרה והפרקליטות, את ההתייחסות לראש הממשלה החשוד, בטרם יוצג כנאשם בפוטנציה. שהרי ברור כשמש שהשימוש בעדי-מדינה הוא למעשה מתן שוחד לחשודים אחרים באותן פרשות עצמן, בתמורה לכך שיפלילו אחד מהם; אותו אחד שהפרקליטות מחליטה ש"יותר חשוב" להפלילו; יותר חשוב למי ומדוע?! לדעתי, בנקודה זו כשל היועץ מנדלבליט כישלון חמור, בין אם מתוך שותפות לגישת הפרקליטות ובין אם מחמת העובדה שלא עמד כראוי בלחץ התקשורתי. התיקים בהם מואשם נתניהו נמצאים כולם בתחום האפור של מתן פרשנות משפטית כביכול (שלמעשה איננה משפטית אלא אישית) לכוונותיו של החשוד בשעה שביצע את העבירות כביכול. כאשר מועבר כסף מזומן, רכוש שווה ערך או טובין מסוג אחר לשימוש אישי של חשוד, בתמורה לטובת הנאה מובהקת, העבירה היא בברור: שוחד קלאסי. כאשר מתבצעים מהלכים אחרים, שעיקר משמעותם נגזר מכוונת המבצע, התמונה ברורה פחות והזהירות הנדרשת גדולה יותר. ראש ממשלה שהוא גם שר תקשורת, גם פוליטיקאי בכיר, ראש מפלגה ומנהיג המוביל קו אידיאולוגי ופוליטי מובהק, שלשמם נבחר, איננו אמור לשקול אך ורק שיקולים פרטניים, למשל כלכליים, כאשר הוא מקבל החלטות. מרחב השיקולים שלו גדול הרבה יותר, ואופן השקלול על ידו של כלל המשתנים המושפעים מהחלטותיו - שונה. עצם היותו ראש ממשלה מצדיק זאת, ואם לא יפעל בתום לב במרחב האפשרויות³, ימעל בתפקידו. ביחסיו עם קרובים וידידים ותיקים, אלא אם וכאשר החוק קובע אחרת, אין סיבה שינהג כראש ממשלה באופן שונה משנהג טרם מינויו; קבלת התפקיד איננה עונש. הוא דורש מהנבחר השקעה רבה ובכלל זה ויתורים שונים, ומעניק לו יכולות השפעה יוצאות דופן - זהו "האיזון" הפנימי בתפקיד. אולם, מול דפוסי התנהלות רגילים בעבר, אין הוא מצווה על שינוי אלא כשהחוק דורש זאת במפורש. שלושת התיקים שהוצמדו לראש הממשלה נתניהו, נכללים באחת או יותר מקטגוריות אלה. דומה שהיועץ המשפטי לא שקל שיקולים ממן זה כלל ועיקר ולדידי זהו כשל נוסף שלו, חמור מהקודם. אני מתרשם ומעריך משידורי הטלוויזיה ומתגובות שונות ברשתות החברתיות, שאינסטינקטיבית רוב הציבור אינו מקבל את דרכה של הפרקליטות בפרט ומערכת המשפטית בכלל בהתייחסותן לנתניהו ובטיפולן בפרשיות בגינן החליט היועץ על כתב אישום בכפוף לשימוע. דומני שהבחירות עתידות לתת לכך ביטוי חד וחריף. לדידי, נתניהו הוכיח בפועל בעשר שנות שירות כראש ממשלה שהוא מסוגל לעמוד בנטל שכפה עליו היועץ. לכשינצח בבחירות אחרי פרסום חוו"ד היועץ, יהיה על היועץ להתחשב הרבה יותר בעמדת הציבור. ניצחון ברור בבחירות יעניק לנתניהו לגיטימיות להמשיך בדרכו הפוליטית הכוללת, לרבות ראורגניזציה מהותית במערכת המשפטית, בשיתוף עם הכנסת ובהובלת משרד המשפטים. הלקונות המלוות את התהליך עד הלום מחייבות זאת ואין צורך להמתין עד לסיום משפטו של נתניהו. אם יזכה, יהיה בידיו מנדט מחודש של העם וחשוב שהציבור כולו יבין זאת וינהג במהלך הבחירות כמתחייב - ישתתף בהמוניו בהכרעות. על הפרק שלושה נושאים רציניים ביותר: הכרעה פנימית בין דרך הימין לדרך השמאל. תיקונים בלקונות פנימיות מהותיות, בראש וראשונה חקיקה המסדירה את מערכת יחסי הגומלין בין רשויות השלטון ותוחמת את זכויותיה וסמכויותיה של כל אחת מהן; והמערכה המדינית על ההסדר בארץ-ישראל בין התנועה הלאומית היהודית לערבית. בכולן שמור לנתניהו תפקיד מכריע.