בין ערביים. אני יוצא לפזר מעט את שיירי מנוחת אחר צהרי השבת בסיור צנוע בגינת ביתי. השכונה עודנה רדומה. האור, הצלול תמיד יותר כשהוא איננו זוהר ויש בו שקיפות רוגעת של טרום שקיעה, מעניק לצמרות העצים סביב חיתוכי צללים עזים. נוכחי, בשביל ההולך משער גדר ביתי, מיתמר דקל. אני רואה אותו יום יום. נטוע בירכתי הגינה. אבל עכשיו אני רואה ראשונה, כי הוא עולה ניצב לגבהים ועולה עד לשמים. התפרחת עליו בראשו נקייה. פרח בגבהים. אני יודע, זה עשרים וחמש שנה, מאז באתי לדור במקומי, מקפידה רבקה רעייתי שגננים מיומנים יעלו בגזע ויסירו עלי תמר מתייבשים ומדלדלים בצמרת ונושרים לאורכו של צוואר העץ. כשבאנו, לא עלו הרבה. מטרים ספורים. עכשיו, איך הגיעו לרום כזה. אין, לא ראיתי מעודי, תמר שארג כל כך אל על. דומה כי אין כגובהו בכל כוכב יאיר. בכל הארץ. בכל העולם אני אומר. צמיחתו מונה את שנותיי. כמה עלה מדי יום כשאני הולך ושח. האדם עץ השדה...
בקרן שמאל של הגינה, עץ אדיר. משחיר באור בערב הקרב. איני יודע אם הוא אורן, אם הוא מין ממיני הארזים, בעיניי, כמו אתי מלבנון, הוא ארז. רם. אדנותי. נושק ענן. הוא בא אלינו בעציץ בית. מתנת בית. שי להדר את טרקלין דירתנו בימים בהם באנו לדור כאן ראשונה. העמידו אותו סמוך למחיצת זכוכית שפתחנו בכותל הטרקלין לברכת אור יום, צנוע, והנה, החל להצמיח בעציצו יותר משנוח היה לו בפינה שלו. רעייתי הוציאה אותו, במתכונתו והניחה אותו סמוך לקרן הגינה האחורית. אחד מן הגננים שהיו מתחלפים באותם ימים בהם למדו גננים מלאכתם בתוך כדי עשייתה, חשב כי רבקה הניחה את העץ המתנאה בעציצו כדי שיישתל. שתל. לפני עשרים וחמש שנה. הוא גדל לתפארת. כמו עץ שפדו אותו משבי, ובן-חורין - הוא פורח ועולה וחותר עוד ועוד אל האור. כי האדם עץ השדה...
לא רחוק מעצי המנגו ועצי ההדר מתנאה לו עף נדיב עלווה. אין פרי. עדיין. גם לא פריחה. כשיניב, לא אגיע אל רום בדי הקטיף. הנכדות תבאנה. פרי עץ בית סבא וסבתא מתוק מדבש, בעיקר כשקוטפים אותו יד ביד. אשתקד היה הפרי בשפע. טעמו גם מתוק, גם ניחוח אקזוטי. גם מחניף לחיך ומתנה עמו מעין אהבים. גויאבה. הנכדות קטפו סלים על גבי סלים. כמה וכמה פעמים. בכל סל קילוגרמים נדיבים. אסיף. העץ בא מאין. ניכשנו צמחיית סרק סוררת לרגלי חומת הגינה המזרחית שהסתננה אל בין שרשי הגפניות המיטיבות גם להתפשט גם לטפס, ובאקראי הנץ שם צמח שלא היה לא יבלית ולא משהו הדומה לו, דקיק, זהיר מאוד, מרעיד אפילו כשרק מסתכלים בו. הגנן אמר, נדמה לי עץ. בחן, אני אומר עץ. נראה, אמרה רבקה, אולי מגן עדן ... עקור ושתול.
בזהירות מפליגה חפן הגנן, הוציא את השתיל ברגב בו אחזו נימי שורשיו ונתן אותו בעציץ פלסטיק מאלה בו היה מביא פרחי נוי. אחר שבועות מספר היה כבר ברור. שתיל של גויאבה. אין זאת כי באחת מן סעודת הגן הקטנות, סביב לשולחן המרפסת, זרק מישהו שייר של גויאבה אל מקום מוצנע, בין הגפניות. הזרע נקלט. סרב ליתום. לא זרענו - וקצרנו. החיים פוסחים על הסח הדעת. עזים מכל. מפתיעים מכל. עושים את שלהם. מאליהם. מכוח החיות. אי-אפשר להשליך אותם מלפנינו. אני מביט בעץ. עוד מעט, אחר בא האביב ינצו בעלוותו הבוטחת ניצני פריחה. הנכדות תבאנה. כי האדם עץ השדה....
הערב יורד. כוכבים יוצאים מהססים. אמר ה' ליעקב.....
