לא הכרתי את גל קיידאן, שנקטף מחיק משפחה אוהבת והוא היה רק בן 19. אני יודע רק מקריאה בעיתונות, שהוא היה תלמיד ומוסיקאי מחונן. ניגן על מנדוצ'לו כווירטואוז. הותיר אחריו זוג הורים, אנטולי ומרינה, שעלו מברית המועצות בשנות השבעים ובנו את ביתם בבאר שבע. גל היה בן הזקונים והיו לו שני אחים, אלונה וארז.
אני קורא באתר "סרוגים" את מה שאמר על קברו של החייל גל קיידאן מנהל הקונסרבטוריון בבאר שבע - "הוא היה בחור סופר חיוני, נשמה נדירה,
הילד הזה היה אחד הדברים היפים שצמחו בקונסרבטוריון בבאר שבע". ומוסיף בכאב: "אתה מגדל ילד על תרבות ומוזיקה תוך סקרנות, ואז הוא מוצא עצמו כמו מרבית בני עמו שומר ונקטף בצורה מזעזעת". ומסיים את דבריו: "האירוע הזה הוא חץ ללב".
אני כותב ולנגד עיני תמונתו של הילד הממושקף, גל קיידאן כחץ ללב. מהיוטיוב פורצת נעימה קורעת לב, שניגן גל בליווי פסנתרנית. התמונה של ילד בן 19, שנלקח מהוריו אנטולי ומרינה ומאחיו אלונה וארז, מבקשת תשובה לשאלה מדוע היינו צריכים לשלוח את הילד המחונן, שציפה לו עתיד מוסיקאלי מזהיר למצוא את מותו מירי של בן גילו בצומת אריאל.
אני כואב את מותו של הילד בן ה-19, אני כואב את חוליי המציאות, בה שולחים ילד בן 19 למקום, שלא היינו צריכים להיות שם.
הזיה
לא הכרתי את גל, ייתכן שגל היה משוכנע בחייו, שבשמירה על טרמפיאדה באריאל הוא עושה מעשה פטריוטי. אך בכאב רב אני מבקש לומר לגל, שכבר אינו יכול לשמוע אותי, כי הוא לא היה צריך להיות בצומת אריאל, לא הוא ולא חברו למשמרת וגם לא אלו שהחליפם במשמרת.
גל, לא רק אתה, כל צה"ל לא היה צריך להיות שם, לא היו צריכים לקום שם התנחלויות. העתיד של שני עמים בארץ הזו מחייב הקמת שתי מדינות לשני העמים. אין זכות לעם אחד לשלוט על חייו של עם אחר ברחבי יהודה ושומרון.
כואב לי לראות את תמונתו של גל קיידאן פורט על המנדוצ'לו כשאני מאזין למוזיקה שמימית-אלוהית ולדעת שחייו נלקחו, כי הוא הלך שולל אחר הזיה, שזכותנו לשלוט על חייו של עם אחר, הזיה המבטיחה לילדינו רק עתיד של עימותי דמים בלתי פוסקים.
