הדר

אני נזכר היום בשיעור של הדיין פישר, ששמעתי מפיו לפני כשישים שנה, והיום, אף פעם לא סתם היום, אני חוזר עליו. מה אמר? על הפסוק "וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת-תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה" (בראשית כ"ט, י"ז) הפנה תשומת לבנו כי על-פי רש"י עיניה של לאה הרכות, החולניות, הנמקות בבכי, פגמו ביופייה. רחל, עיניה אורו תמיד, ומעיניה זהרה כולה עד שהייתה יפת תואר וליפת מראה. אבל על-פי תרגום אונקלוס, בו ראה רש"י את רבו ואת מורו, 'רכות' משמע "יפות", ובתרגומו "ועיני לאה יאיין", יאות בארמית. יפות. וכי חולות יכולות להיות יפות? אחרי ששאל מה ששאל הפליג הדיין פישר זכור לטוב לדיון בהלכות אתרוג, 'פרי הדר', כליל שלימות, ואם יש בו פגם, אין מברכים עליו. בארצות הגולה רכשו על כן אתרוגים מהודרים בדמים הרבה, אבל עניי הציבור ברכו על אתרוג שקנו גבאי בית הכנסת. אחזו בו ונטלו אותו הרבים, ומתוך כך עשו בו כל הידיים כתמים, ושאלו את החתם סופר "אתרוג זה המנומר, המוכתם, מה דינו. האם הוא כשר לברכה משום הדר? על כך השיב "נימורו - זה הידורו". ומאין ידע? מאותה פרשנות של רשי ואונקלוס. כי מה אמר רש"י? איך חלו עיניה של לאה? "שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן" עיניה של בת ישראל הנמקות בבכי על שום שגוזרים עליה להינשא לאיש כעשו, אינן יפות למראה, אבל יפות בתוכן. אתרוג המנומר אינו הדר למראה, אבל כיוון שהוא מזכה את הרבים, יופיו אינו בצורתו אלא בערכו. יש יופי אסתטי. יש יופי אתי. ועל כן אכן רש"י ואונקלוס אחד הם. עיניה של לאה היו רכות למראה, ויאות ביפי ערכי שלא העין קולטת, אלא הדעת, והדעת אמת יותר מן המראה. שישים שנה אחרי אותו שיעור, אני שב ואומר לנפשי כי גדולה קדושת היופי שקולטת הדעת. קדושת יופי שקולטת הדעת אינה חולפת. היא מאירה תמיד. מי שהציל באיבריו נפש אחת מישראל, פגיעה באביריו היא הידורו. קדושת הדעת. הקם עליה ודן אותה על-פי מראה, צריך מחילה על חילולה.