בראיון טלוויזיוני ששודר לאחרונה נשמע עו"ד ידוע אומר בלי לגמגם ובלי למצמץ את המשפט הבא: "אעדיף את האינטרס של הלקוח שלי על פני האינטרס הציבורי".
האם אותו עו"ד מבטא את העיקרון הנאצל של מקצוע עריכת הדין לפיו "נלחמים בכל הכח לטובת הלקוח", או את תמצית העיוות בנוגע להתנהגות במרחב הציבורי? העדפה של האינטרס האישי על פני טובת הציבור היא הבעיה הגדולה של החברה הישראלית היום, למן הנהג העוקף את הפקק מן השוליים, דרך "גיבורי התרבות" של "יצאת צדיק" המוצאים את סיפוקם בהונאת קשישים, המשך ביועצים האסטרטגיים הדוגלים בהכפשת היריבים הפוליטיים ועד לגילויים בתיקי החקירה הנערמים ביחידת להב 433.
הבעיה היא שהנוהגים כך לא מרגישים כלל צורך להתנצל על התנהגותם ולא חשים אפילו שמץ של בושה; ובאמת מדוע שיתביישו, אם הנורמה החברתית השולטת בכיפה היא של סגידה לאינטרסנטיות ולתחמנות? הרי במרבית המקרים הם זוכים לתגמול נכבד על התנהגותם זו, והופכים מחוזרים בתחום מקצועם.
האם כפירה בלגיטימציה של התנהגות מסוג זה, יש בה משום טהרנות ומוסרניות יתר? האם יש בכל זאת הבדל בין העדפת האינטרס הפרטי על הציבורי לבין חציית הקווים האדומים של הפליליות והשחיתות? לפחות בעיני הסוברים כך קיים הבדל בסיסי אותו הם משמיעים תוך גלגול עיניים צדקני: אנחנו פועלים במסגרת המרחב שהחוק מאפשר לנו, והחוק הוא שמבטא מבחינתנו את האינטרס הציבורי. מי שחושב שטובת הציבור מחייבת חוק שונה - שיתכבד וישנה את החוק.
על אלה ושכמותם יש הסוברים כי חל הפסוק ממקורותינו "נבלים ברשות התורה". דומה שהתהפכו כאן היוצרות: מוזר שיש השוכחים כי החוק הוא רק אמצעי, וכי המטרה היא טובת הציבור. אמת, כדי שתהיה הגדרה אחידה לטובת הציבור מהי, ניסחו את החוקים. עם זאת כולנו עדים לתילי תילים של פסקי-דין המפרשים את החוק לא תמיד בצורה אחידה, לשמחתם הרבה של עורכי הדין אשר פרנסתם מובטחת ככל שהאחידות איננה ברורה דיה.
דווקא במציאות שכזו אסור להתעלם מן המצפן לפרשנות חוקים - המצפון - שהוא למעשה המצפן המוסרי הצפון בתוכנו, ושאמור להנחות את ההתנהגות הבין אישית והחברתית בכללה, ברוח האנושיות וההגינות. (וכבר נאמר: "הקשב תמיד לקול מצפונך, כי רק כשהוא צודק אתה שומע אותו").
במבחן המצפן המוסרי הזה, ובכפוף לזכות לייצוג הקבועה בחוק, לא צריכה להישמע הטענה שהאינטרס הפרטי גובר על טובת הציבור. החברה הדמוקרטית אומנם אימצה את עיקרון חופש הפרט, אך אין פירוש הדבר חופש הפרט לפגוע בזולת. "חייה ותן לחיות" הוא הכלל החברתי המנחה.
גם כאשר נוכח בית המשפט לדעת שההחלטה המשפטית ההוגנת אינה מתיישבת בשום אופן עם לשון החוק, הוא דואג להפנות "קריאה למחוקק" לתקן את החוק. במציאות הישראלית הנוכחית, יותר משנחוצה קריאה למחוקק להוסיף חוקים, דרושה קריאה לכלל ציבור האזרחים להקשיב יותר לקול הפנימי של מצפונם ולהנחות את התנהגותם על-פי כלל ההגינות של הלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
המרכז לקידום ההגינות בישראל תרגם כלל זה להגדרה עכשיווית של המונח הגינות: התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. התנהגות אינטרסנטית גם במחיר של פגיעה בזולת, היא מרושעת, נכלולית או לכל הפחות מנוגדת לנורמות ההולמות את מקצוע עריכת הדין. כולי תקווה שמרבית עורכי הדין מבינים זאת ונוהגים בהתאם.
מאסנו בתירוצים וטיעונים מפולפלים המכשירים את שרץ המציאות המכוערת; אנו כמהים לישראל אחרת - ישראל המובטחת לנו בחזון הנביאים ובמגילת העצמאות.