הבטחות שווא

זה ממש מפחיד אותי. האפשרות שחבורה של מפריחי הבטחות שווא, חסרת כל יושר אינטלקטואלי, שחלקם מסובך עד מעל הראש בכישלונות מסחריים שגם גובלים במעשי מרמה, פשוט צריכה להעביר צמרמורת בכל אחד. העובדה ששלושה גנרלים עומדים בראשה של מפלגת כחול לבן, זחוחים, מנופחי חזה, כששובל של אמירות מאוד בעייתיות נשרך מאחוריהם, בוודאי שיש בה רק כדי להגביר את החשש הטבעי של כל אחד. הרי כבר חווינו בעבר השתלטות על הגה השלטון של טיפוסים מן הסוג הזה - ותמיד זה נגמר רע. אפילו רע מאוד. הרהב שלהם תמיד נגמר בנהרות של דם. הבטחות השווא התנפצו אל גלי המציאות. מי לא זוכר את "ההבטחות" של יצחק רבין ב-1992 שהוליכו שולל הרבה אזרחים תמימים שסברו, מן הסתם, שמי שהיה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים - המלחמה האחרונה שבה צה"ל ניצח, תזכורת למי שלא זוכר - ידע כיצד לטפל בטרור הערבי. הם רק שכחו, האזרחים שהלכו שולל אחר מקסמי שווא, שהרמטכ"ל הזה קרס ערב המלחמה ההיא ואושפז בחשאי. אמצעי התקשורת שכבר אז ידעו לאתרג את מי שהם חפצו ביקרו סיפרו לנו שמדובר ב"הרעלת ניקוטין". לא דובים ולא יער. זאת הייתה קריסה נפשית שלאחריה רבין הסתובב כמו זומבי. המערכה התנהלה ללא כל מעורבות שלו. אולם בבחירות שהתקיימו ב-1992 הוא שוב הוצג כגנרל הכול-יכול, עד שהתברר שחבורה של אנשי שמאל רדיקאלי שפעלו בחשאי מאחורי גבו גררו אותו באפו לעבר הסכם הפתאים שגרם למאות רבות של הרוגים. רחובות הערים נשטפו בדם יהודי. אוטובוסים התפוצצו על יושביהם. רבין המבולבל ממש לא הבין לאן הוא נגרר. ציבור האזרחים, מי שבחר בו לראשות הממשלה, אפילו לא נשאל מראש; גם לא באמצעות נציגיו בכנסת. הכל נעשה בחשאי; מה שיכול, אגב, לחזור על עצמו אם חבורת גנץ-לפיד תכבוש - כן-כן, תכבוש, אין מילה אחרת, טובה יותר - את לשכת ראש הממשלה. הגנרלים לא יספרו איש. גם לא את המוני הכסילים שבחרו בהם. כמו רבין, בזמנו, הם לא יבחלו גם "בקניית" קולות ח"כים כדי להעביר החלטות מאוסות. בנימין נתניהו ניצח ב-1996. אבל שלוש שנים לאחר מכן שוב הגיח מן האופל גנרל. אהוד ברק הבטיח את אותן הבטחות-שווא ושוב חזרו על עצמן מראות הזוועה. הנסיגה מדרום לבנון, ששידרה לכל העולם הערבי שישראל פריכה כמו קורי עכביש, מה שחסן נסראללה הבין היטב, הקימה עלינו את האויב המר מכולם. החיזבאללה שולט כיום בלבנון - ומאיים על כל ישראל בטילים מדויקים. אלה פירות הבריחה המביישת של ברק - והפקרתם של בני ברית. האינתיפאדה השנייה נולדה על-רקע הבריחה הזאת. מאות הרוגים בחודש (!). ערפאת נסוג בו מכל הסכם כיוון שהוא רצה את מה שהשיג נסראללה ללא הסכם. הבריחה הישראלית מדרום לבנון קסמה לו. גם ההצעות המפליגות של ברק לא הועילו. עד היום ברק לא התנצל. הוא פנה לעסקים פרטיים כדי "לעשות לביתו" עשרות מיליונים. ואגב, מי שהוביל את הנסיגה האומללה הזאת, באישון לילה, היה בני גנץ תוך שהוא מרמה את אלה ששיתפו עימנו פעולה במשך שנים והקריבו את מיטב בניהם מתוך אמונה שישראל היא בעלת ברית איתנה. לאחר "ההצלחה" הזאת של גנץ הוא הוצב ביהודה ובשומרון - אבל אריאל שרון, אז כבר ראש הממשלה, הדיח אותו מהר מאוד. הוא הריח תבוסתנות; מה שלא מנע משאול מופז, הרמטכ"ל באותה העת, מלנחם את גנץ המבואס בגלל הדחתו בדרגות אלוף. זה הצבא שלנו - ואלה הגנרלים המנהלים אותו. מנופחים. דואגים זה לזה. נינוחים עד כדי אימה. חוששים מן המילה ניצחון. מקדשים את המושג "פתרון מדיני". אולם הציבור לא לומד לקח. הרצון להתבשם ממילות הקסם "רק שלום יביא ביטחון" מהלך עליו קסם - וכך נולד הגנרל הבא בשרשרת. אריאל שרון, כקודמיו, ידע לפרוט על הנימים הכי רגישים אצל הציבור הישראלי. הבטחות הסרק שלו הפכו למצרך מבוקש במהלך מערכת הבחירות שבה הוא נבחר. הנסיגה שלו מגוש-קטיף, תוך עקירת אלפי יהודים מבתיהם, כמו גם מצפון השומרון, הייתה בבחינת פשע מתועב כלפי העם היהודי. מעניין שאותם גנרלים שאז תמכו בנסיגה האומללה תומכים היום בנסיגות ביהודה ובשומרון, כחלק "מהפתרון המדיני" שהם מציעים לטילים מרצועת עזה. הסכם לנסיגות נוספות, ירגיע, לדעתם, את ארגוני הטרור ברצועת עזה. ויש גם מי שתומכים בזה - בעיקר בקרב תושבי "עוטף עזה", אלה שמפגינים עכשיו בשדרות רוטשילד בתל אביב, מי שתמכו בזמנו, לא כולם, בהינתקות מגוש-קטיף ומצפון השומרון. הם סברו, משום מה, שעקירת יהודים מבתיהם ביישוביהם תביא להם מזור. זה לא קרה, כמובן, וזה לא יקרה גם עכשיו, כיוון שהערבים תמיד רואים בכל נסיגה אות להצלחת דרך הטרור שבה הם נוקטים מזה למעלה מ - 130 שנה. אסור לנו ליפול שוב בפח שטומנים לנו הגנרלים החדשים. אין בפיהם כל בשורה. הסיסמאות שהם קוראים מתוך הטלפרומפטרים אין בהן כל ממש. כולנו שבעי "גנרלים". כולנו מכירים בחולשותיהם. הן רבות - ואף פעם הן לא מבשרות טוב.