שיעור בלשון?
ניסן הוא חודש הניסים. עשר המכות, יציאת מצרים וּקריעת ים סוף. כל הניסים ההיסטוריים האדירים הללו התרחשו בחודש ניסן. חז"ל אמרו: "בניסן נגאלו, וּבניסן עתידים להיגאל". מדוע אפוא חודש ניסן נקרא בשם זה, ולא, כצפוי, חודש ניסים?
כדרכם של יהודים, על-פי מיטב המסורת, נשיב על השאלה בשאלה. חכמינו אומרים "שאין התורה מתקיימת בסַחְרָנִים ותַגְרָנִים". למַעט ציטוט זה, אולי שמעתם אי-פעם על המילה תַּגְָרן, אבל המילה 'סַחְרָן' מה פשר צורה מוזרה זו? אם כבר, למה לא הביטוי המקובל הרגיל 'סוחר', 'תַּגָּר' (בלשון חכמים בעל מלאכה)? עד כאן התמיהה במישור הלשוני-דקדוקי.
אבל מתברר שאין מדובר בשיעור בלשון בלבד. גם במישור התוכני מתעוררת שאלה. האומנם אין התורה מתקיימת בסוחרים וּבבעלי מלאכה? מה תאמרו על התַּנאים רבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק הנפח ועוד, שהיו מחכמי המִשנה הגדולים? ועוד, חכמינו בפרקי אבות הצביעו על כך, שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ-מלאכה. האין כאן לכאורה סתירה למאמר חז"ל הנזכר?
והתשובה לשתי התמיהות היסודיות הללו נעוצה בלשון המיוחדת 'סחרנים ותגרנים'. אכן, מציין הרב זילברשטיין, כי מי שסוחר או מְתַגֵּר למחייתו, רק כדי להתפרנס, התופעה בהחלט מבורכת, בדומה לתַּנאים הנזכרים, רמב"ם וחכמי ימי הביניים, חכמי המגרב, חכמי גרמניה ועוד, ששילבו תורה ועבודה, כשהתורה עיקר והמלאכה טפל. אולם מי שהוא סַחְרָן או תַּגרָן - על משקל קפדן, רקדן, עקשן, עצלן וכדומה, המציין תכונה ואופי - שהפך את עבודתו ואת עסקיו למפעל חייו האולטימטיבי, למקצוע בלתי מעורער בפני עצמו, כשהוא משועבד לה והיא חלק בלתי נפרד מאופיו וּאישיותו, בהחלט דוחק את התורה לשוליים אם בכלל.
אם ניקח את רבי יוחנן הסנדלר, שהיה מייחד ייחודים לבורא כמודל, הרי נלמד מכך שלא רק שהוא עשה כַּדין תורה עיקר ועבודה טפל, אלא גם עבודתו ניזונה מהתורה הקדושה, הִנְחֲתָה אותו לעבוד כהלכה, ביושר וּבצדק, וּממנה שאב מְלוא השראה רוחנית וּמקצועית.
מילה ייחודית אחרת, ויחידאית דומני, על אותו משקל של בעלי מלאכה, תכונה ואופי היא 'מָחֱלָן" המופיעה בתפילת נעילה ביום הכיפורים בפסוק "כי אתה (ה') סלחן וּמָחֱלָן לשבטי ישורון". גם כאן, המשקל (בסיומת ָן) מצביע על כך שהסליחה והמחילה של הבורא אינה חד-פעמית אלא תכונת קֶבע הטבועה במהות האלוקית וּבאופיה. כך גם חודש ניסן הוא חודש שאופיו הוא לחולל ניסים.
מה לומדים מחודש ניסן?
הייתי מבקשת להעמיק בסוגיה זו. מדוע הרב זילברשטיין בפירוש להגדה הביא דווקא שתי דוגמאות אלו - סחרנים וּמחלן - כדי להמחיש את המהות הניסית של החודש הנגזרת ממשקלו? אולי בגלל שהן רלוונטיות לחודש הגאולה, שבמרכזו הוּלדת העם ביציאת מצריים ההיסטורית והעכשווית, הסוללת את הדרך במרוצת יובל ימי הספירה לקראת רגע השיא -מתן תורה. ולכן החודש הזה מעלה אותנו על נס (דגל) וּמרומם אותנו.
אלמלא חטא העגל עם ישראל אמור היה להיכנס לארץ ישראל וּלעַבד את אדמתה החקלאית. בקהילות מסוימות נוהגים בראש חודש ניסן לטבול מפתח הכסף בטיט כסגולה לברכת הפרנסה.
אולם גם שם יש לשמור על הפרופורציות הנכונות, ולא להפוך את העבודה לחיינו. הפתגם אומר: "עובדים כדי לחיות, אך לא חיים כדי לעבוד" מכירים? בארץ ישראל וּבתפוצות יש לזכור את העיקרון האמיתי: התורה, שהיא חיינו, היא העיקר והעבודה טפל. התמכרות לעבודה (אוהורקוליזם) לא במחוזותינו.
יתר על כן לקראת המעמד המרומם של יציאת מצריים בליל הסדר עלינו להיטהר במעשינו בין אדם למקום וּבין אדם לחבירו. הקב"ה שטִבעו לסלוח, כפי שראינו, יקבל את תשובתנו תמיד. ואנחנו? האם לא נלך בעקבותיו ונסלח לזולתנו? ולא פחות נהיה
סלחנים גם לעצמנו. אם אנו מוֹעדים, נתקן את המעשה ולא נהפוך אותו לתכונה וּלאופי. אם אני
כועס -זו הזדמנות להתרומם וּלהימנע מהכעס בפעם הבאה, אך אין זה הופך אותי ל
כעסן באישיותי - התייחסות המונעת את השינוי המיוחל. רק כך כשנגיע טהורים לטקס הרם, משוחררים מהשעבוד לחטאים ולכעסים נוכל לנשום את ריח החרות ולחוש אותה בכל העוצמה.
