משה, שיגדל ויוביל את עמו מעבדות לחרות, משך ארבעים שנות נדודים במדבר, אומץ שמונים שנה קודם לכן על-ידי בת פרעה שגם נתנה לו את שמו ("כי מן המים משיתיהו").
מספרת התורה (ספר שמות, פרק ב׳): "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". משה מפנים את שהוא רואה ופועל בהתאם. כשהוא רואה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וייפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול".
העברים, כמו בימים אלו, רבים בינם לבין עצמם. משה לא מתאפק, והא פונה לרשע בתוכחה "מדוע תכה רעך"? (מאד לא מומלץ לעשות זאת בימינו בארץ, אם ברצונך לצאת חי). מהתשובה המתגרה, משה מבין שנודעו מעשיו ברבים. הרשע עונה לו בחוצפה ובעזות מצח: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי"?
מעז יוצא מתוק, ומשה, שנאלץ לברוח לנפשו, מתחתן עם ציפורה ונולד להם בן, גרשם.
משה לא רק היה בעל חוש צדק מפותח, הוא גם היה סקרן. בראותו שיח בוער באש ואינו אוכל, הוא נגש לברר את הענין לגופו.
אלוהים קורא לו מתוך הסנה, וכך, מהפסוק "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא", מתחילה לה מערכת יחסים מופלאה בין אלוהים לבין משה. משה מנסה להתחמק ("כבד פה וכבד לשון אנוכי"), אך אלוהים שולחו לפרעה עם הדרישה הבאה: "בני בכורי ישראל. שלח את בני", ומזהיר אם ימאן לשולחו, "הנה אנוכי הורג את בנך בכורך".
פעם אחר פעם חוזר משה על התרוץ ש"ערל שפתיים" הוא, ואלוהים חוזר ומדגיש "אני ה׳". לא רק משה מסרב, או מנסה לצאת מהאחריות המוטלת עליו. גם פרעה מסרב. כך שולח ה׳ את משה פעם אחר פעם לפרעה בדרישה "שלח את עמי ויעבדוני" ואחרי כל אחת מהמכות שהוא מכה את מצרים, הוא מקשה את לב פרעה פעם נוספת שלא אובה לשלחם.
"ויהי בחצי הלילה, וה׳ הכה כל בכור בארץ מצרים". "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם". "ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים... בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים... והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים"!
"וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם"! מרגע זה עוד נכונו לבנו בכורו של האלוהים - צאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב - מראות ומאורעות אדירים, שאנו זוכרים עד עצם היום הזה, ובהם:
ים סוף שנחצה "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם";
הצבא החזק ביותר בעולם באותו זמן שנבלע בים עד האחרון בו; שירת משה - "מי כמוך באלים ה׳, מי כמוך נאדר בקודש, נורא תהילות, עושה פלא"; המן שבני ישראל אכלו ארבעים שנה עד בואם לארץ; המלחמה בעמלק "מדור דור" וההבטחה "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"; מערכת המשפט לפי עצת יתרו כהן מדין, חותן משה - ומינוי שופטים "אנשי חיל יראי אלוהים, אנשי אמת שונאי בצע";
עשרת הדברות; המשפטים ובהם "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (דבר שנאה שנזכור גם בימינו אנו, ונתאפק); לוחות הברית הראשונים והשניים; המשכן, המזבח, אוהל מועד וכל אשר בו; המרגלים שיצאו לתור את הארץ, ובשל חוסר אמונת העם, נגזר על כל יוצאי מצרים לתור במדבר ארבעים שנה, "יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם, ארבעים שנה";
הציצית על-כנפי בגדינו, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, והיתם קדושים לאלוהיכם. אני ה׳ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, אני ה׳ אלוהיכם".
ה׳ שהוביל את עמו מארץ מצרים, מעבדות לחרות, שוכן בארץ המובטחת. ה׳ שוכן בתוך בני ישראל, בקרבנו.
כך עומדים אנו עם משה על ראש פסגת ההר, נושאים עינינו "ימה וצפונה ותימנה ומזרחה" וצופים במו עינינו בארץ המובטחת. משה יודע שנגזר שהוא לא יעבור את הירדן כי אם יאסף אל עמיו. בימינו אנו רואים אנו את הארץ המובטחת, והיא משגשגת ופורחת. בדיוק במקום זה ובנקודת זמן זו, ה׳ נתן לנו "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, עד היום הזה". כך ניצבנו כולנו יחד לפני ה׳, ראשי השבטים, זקני העם, שוטרי העם, כל איש ישראל, מחוטב העצים עד שואב המים - כולנו איש אחד. השקפנו גאוגרפית מסביב, וצפינו קדימה אל העתיד.
איך יודע משה לראות את הנולד, להבין שנתפזר ונהיה כולנו בעולם כולו במקום להיות מרוכזים בארץ המובטחת? עובדה היא זו. ידע וגם ענה לנו, כאילו עומדים אנו לצידו ברגע זה ממש.
למי שאינו מאמין שהזמן כאילו פסק מלכת, ואנחנו בדיוק באותה נקודת זמן הרי שמשה מבטיח לנו: "ושב ה׳ אלוהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה׳ אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה׳ אלוהיך ומשם יקחך. והביאך ה׳ אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך" (חוזרים אנו על הבטחה זו כל אימת שאומרים אנו את התפילה לשלום המדינה).
סיפור משה החל בהיותו בן שמונים, ועתה, ארבעים שנה אחר כך, לא כהתה עינו ולא נס ליחו, מחזק הוא את ידינו, לאחר שנתן בידינו את כל התורה והמצוות והחוקים, כאב המנסה להקנות תורה לילדיו ולהספיק הכל טרם צאתו לדרך. יודע משה שזה סוף הדרך עבורו, ודואג הוא לילדיו, לעם הטרי שזה עתה יצא ממצרים.
כך מסיים משה: "וה׳ הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך, אל תירא ולא תחת". חזק ואמץ, אומר משה, ואנכי אהיה עמך. ימשיך ללוות הוא אותנו, למרות שהוא יודע שמעתה נצטרך לצעוד לבד. חושב אני על כל ההורים שבלית ברירה נפרדו מילדיהם, וכל הילדים שנאלצו להפרד מהוריהם, לפני שמונים שנה בדיוק, מהלך השואה.
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים".
כך עברנו ארבעה מספרי התורה - משמות עד דברים - קראנו מחדש את הסיפור שכבר סופר ושאותו אנו קוראים חלק אחר חלק מדי שבוע בשבוע, וחווינו את שכבר חווינו בעבר ועוד נזכה לחוות בעתיד. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח..com
