כפי שהאביב יפה הוא לחג הפסח, כפי שהחצבים מבשרים את בואה של השנה החדשה, וכפי שהגשם והטל מבשרים את בואו של חג הסוכות - כך התאימה אימא את טעמי מאכליה לעונות השנה והיטיבה לסדור סדרים של טעם ושל ריח בפינו ובאפנו. בכל חג היה טעם שונה בא אל פינו, והיו מיני מאכלים ומגדנות שיוחדו
לו - ורק לו.
אמונה על מניין ימי השנה, כדרך אשר מנו אותם חז"ל (כלומר מראש חודש ניסן ולא מראש חודש תשרי), הייתה אימא משקיעה את כל כולה בהכנת המאכלים לליל הסדר. הימים והלילות שקדמו לערב חגיגי זה היו עבורה ימי טרחה בלתי נגמרת ולילות שימורים. אימא - שלא הסכימה שאף לא אחד מבני משפחתנו ינגוס בפיסת מצה קודם שירד הערב ויחל ליל הסדר כהלכתו - המציאה יש מאין מאכלי ערב חג פסח משלה. היא הייתה מכינה תפוחי אדמה קלופים ומבושלים במים ובמלח. מעליהם הייתה יוצקת בורשט בגוון סגלגל-אדמדם, שמרובה היה בו הצבע הסגול מחמת הסלק שהיה מעורב בו. בצד קערת תפוחי האדמה הייתה מניחה ביצים קשות בקליפתן.
גם כיום, כשאני לוגם בורשט חם שתפוחי אדמה מהבילים מונחים בתוכו, עולה בי ניחוחו של חג הפסח. או אז מתגלגלות ועולות בעיניי דמעות געגוע אל ילדותי שחלפה ואל תקופת תמימותי שאבדה לבלי שוב, כמו היו הבורשט והתמימות כרוכים זה בזה, ללא יכולת להפרידם.
מדי שנה, כשערב פסח ניצב בפתח, פורץ מתוכי זיכרון בישוליה המיוחדים של אימא, מלווה בבכי תמרורים על לכתה לבית עולמה ועל ילדותי שכמו הסתיימה באחת עם מותה. כשאני מספר למכרי משפחה ותיקים על בישוליה של אם לפסח, עולים ונשמעים בדרך כלל מלשונם צקצוקי הנאה, זכר לאותם תבשילים שהגיעו
בשעתו אל פיהם.
לקראת התקדש חג הפסח, ממש על סף כניסתו, הייתה אימא מסיימת בישוליה. בליל הסדר - עת הביטה היא שלובת ידיים בסועדים האוכלים בהנאה מפרי ידיה - זהרו פניה ועיניה קרנו אושר גדול. קצרה היריעה מלמנות מגוונם הגדול של מאכליה, ועל כן אציין כדוגמה קטנה את צלי הבקר שבושל בשזיפים; את הגזר שזוגג בזיגוג של סוכר עם צימוקים והכול קראו לו בשם 'צִימֶס'; ואת הדגים המופלאים.
הכול ידעו כי אחת הסיבות המרכזיות להנאתם של הסועדים ולצקצוקי לשונם היו כמובן ה'אָיֶיר-לוֹקְשְן' המפורסמות של אימא, שמשמעות שמן ביידיש הוא "אטריות ביצים", אף שאין להן דבר וחצי דבר עם ביצים, ושהיו שם דבר בקרב בני משפחתנו ומכרינו.
מדי חול המועד של פסח היו מגיעים לביתנו "אוֹרְחֵי חוֹיְל הַמּוֹיֶעד". תחילה היו אלה מחליפים ברכות ודברי נימוסין עם אבא, אחר היו מושיטים בונבוניירה מצועצעת לאימא, ואז היה אבי המשפחה המתארחת מפנה מבטו לאבא ומיד אחר כך מפזיל
מבט גנוב לעבר המטבח.
תוך כדי כך הייתה נפלטת מפיו השאלה, כאילו שואלה בדרך אגב: "אפשר נשאר עוד קצת מה'אָיֶיר-לוקשן'המצוין שלכם? אני מתכוון, אפשר נותרו שאריות ממרק ליל הסדר אצלכם בבית?"
ככל שהיו "אורחי חויל המויעד" דתיים-חרדים יותר, כך נטו הם להשתמש באופן רב יותר בדיבור בלשון רבים, וזאת כדי להגביר את עוצמת דבריהם. יתרה מזאת, כדי לתת תוקף יתר וכבוד לאיש שיחם, נקטו הם לשון זכר, גם אם מחמת כורח נאלצו לבוא בדברים עם אישה (ובכך כמו הכריזו כי לדידם "נוקטים הם לשון איש-שיח ואינם נוקטים לשון אשת-שיח")
מעולם לא פנה מי מהגברים מקרב אורחינו החרדים לאימא, הן מחמת הצניעות והן כדי שלא להרבות דברים עם נשים בכלל. אימא, שכמו חיכתה רק לשאלה זו - שכאמור הופנתה לאבא, אך לכולם היה ידוע כי כֻּוְּנָה אליה - הביטה באבא והמתינה למנוד ראש מוסכם ממנו.
כשניתן האות החיובי, הניעה אימא ראשה מעלה-מטה כמאשרת שאכן נותר משהו קטן ובלתי מחייב עבור האורחים. מיד לאחר מכן אצה-רצה היא בעיניים בורקות וזוהרות אל המטבח. בזריזות לשה אימא את הבצקים, ושלפה ממעמקי תנור האפייה ומתוך סיריה מיני מעדנים אשר יועדו מראש ל'אורחי חויל המויעד' שלנו.
עוד טרם היו האורחים מתרווחים על הספה, וכבר הייתה אימא מבהילה אותם אל שולחן חדר האוכל. אבא היה מושך בכנף ימין של השולחן מכאן, ואחר היה מושך בכנף שמאל משם. כך היה הופך לפתע פתאום שולחן רגיל ושגרתי למראה זה, לשולחן ענק, עד שכל אחד ואחד מנציגי שנים-עשר השבטים עשוי היה למצוא לו מקום לשבת אצלו בהסבה וברווחת יתר.
עתה הייתה אימא ניצבת על האורחים לשרתם ושָׂמָה לפניהם שפע רב של מיני המאכלים המיוחדים שנותרו לה מסעודת ליל הסדר, וביניהם ה"אייר-לוקשן" המפורסמים. אימא הייתה עומדת וטורחת על 'אורחי חויל המויעד' שלנו, דוחקת באחד שימהר באכילתו פן יפסיד הוא, חלילה וחס, את המנה הבאה, נוזפת באחר שטרם גדש צלחתו במעדני המלך שלה, וכל כולה מוכנה ומזומנה לשרתם בכל רגע נתון.
האורחים מצדם נענו לה בנפש חפצה, אכלו ממאכליה בכל פה ולא פסקו מלגדוש צלחותיהם, מלחתוך במאכלים ומלנגוס בהם נגיסות עזות של עונג, תוך שהם מפיקים גרגורי הנאה מתפנקים מגרונם.
ואז - אז הייתה אימא חדלה לרגע ממלאכת השכנוע שלה, משלבת ידיה על חזה ומעבירה מבטה על השולחן ועל הסובבים, ולרגע היה ניכר בה כי חווה היא אושר מסוג זה אשר מזומן לצדיקים שכמו זכו והרגישו לפתע בעולמנו רגע של מעין העולם הבא.
בשלב זה היו דמעות אושר פורצות וזולגות על לחייה של אימא. התנהגותה זו הייתה כעין פינאלה לאותם ימים שתחילתם בבורשט שיצקה היא לפנינו על תפוחי האדמה המהבילים, וסופם בנחילי 'אורחי חויל המויעד'.
