עיני קהל המאות נישאו אל האורח הלא-מוכר לרובם (יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל!), שהוזמן אל המיקרופון לקרוא את נבואת ישעיהו "וכתתו חרבותם לאתים..." בליל סדר פסח הקיבוצי. במה זכה בן העיר הזה? בזכות העובדה שמחותניו-מארחיו הם בני הקיבוץ, עין-החורש של השומר-הצעיר.
לפני המסובים לא הונחה הגדה "תקנית", כי אם "תוכנית ליל הסדר", שממנה נעדר כמעט לחלוטין הקדוש-ברוך-הוא. הטקס נפתח בהבאת העומר על-ידי ילדי הקיבוץ ובקריאת מנהל גידולי הפרדס: "עומר זה שאנו מניפים, הוא ה-90 במניין קיבוץ עין-החורש. תשעים שנה עמלנו וקצרנו והבאנו עומר לברכה ולעדות, כי לנו הארץ לצמיתות..."
אז ההגדה, או "התוכנית" היצירתית, נעדרה לחלוטין סממנים דתיים, אבל הפסוק שנקרא בפתחה - "לנו הארץ לצמיתות" - נתן את הטון בערב רב המשתתפים, עמוס השירה והקריאה.
ארץ הקיבוצים על כל גווניה אינה זרה לי, בן העיר. קשר סנטימטלי מחבר אותי עם כמה קיבוצים. ראש וראשון בהם הוא דגניה ב' בעמק הירדן, הקבוצה שעם מייסדיה נימנו דודתי ודודי זכרם לברכה. קיבוץ שכנער הייתי פוקד אותו בחגים, נהנה מפינוקם של הדודים, כנרת, ירדן, בריכה, תמרים... ולא הרחק משם - תל קציר, שבו ביליתי במחנות עבודה בקיץ, כחניך תנועת הצופים, תחת עינם של הסורים, המאיימים ממצוקי רמת הגולן.
קיבוץ נוסף הוא בחן שמזרח עמק חפר. שם, ב"הרחבה", מתגוררים בתי הבכורה ובני משפחתה. לשם עברו מעין-החורש. את בחן אני פוקד פעם-פעמיים בחודש, ומכיר בו כמעט כל שביל וכל עץ. זהו כיום יישוב קהילתי לכל דבר. תופעת הפרטת הקיבוצים בולטת בו באופן מיוחד. ההרחבה השתלטה על הגרעין הקיבוצי המצטמק.
גדלתי בבית, שממנו יצאה אידיאולוגיה אנטי-סוציאליסטית מובהקת, ועם זאת, בית של צניעות, ענווה ואהבה. את הלהט החלוצי, את נושאי דגל האידיאולוגיה השיתופית ומקיימיה - כיבדו אצלנו, הגם שראו בניסוי חברתי זה, בקולקטיב השליט על הכל, דבר שנוגד את האופי האנושי. סופו של טבע האדם ורוחו לגבור על החיים בשוויון מדומה, אמר אבי שוב ושוב.
הייתה בו הערכה לאידיאליזם הקיבוצי-התיישבותי לשמו, אבל גם ראייה מפוכחת שמפעל ייחודי זה, לא יחזיק מעמד. לפחות תחול בו מטאמורפוזה. והייתה אהבה חוצת מחנות ומפלגות בין אבי לבין אחותו הבכורה. הוא העלה על נס את היחיד העושה לביתו ובכך מקדם את החברה, את היזם, את הפועל העירוני, את החנווני, את הסוחר - היא דבקה עד יומה האחרון בקולקטיב הסוציאליסטי, בערך השוויון ועבודת האדמה.
אי-אפשר שלא להעריך את האמונה שלהטה בבני הקיבוצים, את השליחות שנטלו על עצמם ביישוב חבלי-ספר וקצוות-ארץ, כמוהם כבני המושבים ועיירות הפיתוח. לקיבוצים אכן זכויות רבות, בהתנחלות ברחבי הארץ, בהנהגת המדינה שנים רבות, בתרומה לביטחון ולכלכלה, בהקרבה של טובי בניהם במערכות ישראל. כיום רבים מהקיבוצים מנסים לעמוד בפרץ, לשמר לפחות את רוח הראשונים, אבל גם לאמץ יותר מהמסורת היהודית ממנה ניסו להתנער. זה בולט במיוחד בחגי ישראל.
התנועה הקיבוצית הייתה אבן הראשה של תנועת הפועלים הדומיננטית, מפא"י תחילה, ולאחריה המערך, העבודה, או מפ"ם-מרצ. אידיאולוגיה, שנשענת על אמונה תמימה, הייתה המניע והמנוע של פועלה. בהיעדרה, בדעיכתה - הקיבוצים נמצאים במדרון ההפרטה, בנסיגה מה"בייס" שלהם, וכמוהם שליחתם הפוליטית - תנועת העבודה.
הדברים התחדדו לאחר הבחירות ולאחר שניצח בהן המחנה שעליו אני נימנה. קצת צר לי על העבודה, מפלגה מפוארת ורבת-זכויות, שהצטמקה לששה מנדטים בלבד, ועל שאת מקומה תפסה מפלגה נבובה, שספק אם תחזיק מעמד באופוזיציה. צר לי - למרות החשבון ההיסטורי המר שיש לתנועתי ולמשפחתי עם מה שעוללה לנו.
כשהשתתפתי בסדר פסח בעין-החורש - אחד הקיבוצים השמרניים, המטופחים, שמנסה להיאחז במורשתו ולו באופן מינימלי - חשתי צביטה בלב על הזמנים שהשתנו, והאידיאליזם שנישחק, בכל המחנות. לא קראו בו את ההגדה המסורתית, שאני כה רגיל אליה ואוהבה, אבל האירוח המלבב חיזק בי את התחושה, שאפשר להתגבר על משקעי העבר, להגביר בתוכנו את האחדות ולהקטין את הפלגנות. טוב שישנם בתוכנו דעות חלוקות, זרמים ולבטים, אפילו הגדות בנוסחים שונים, אבל טוב יותר לחוש שהמשותף עולה על המפריד, וזו לא אגדה.
בעודי מביט בהגדה הקיבוצית, החילונית, לרגעים גם במבוכה, הזדמזם בקרבי שירו של
אהוד מנור, שאותו מבצע באופן נפלא הקיבוצניק דודו זכאי: "טוב, טוב לי בקיבוץ,/ עם השקט והפנאי / ועם השמש על כתפי, / שתי עינייך מול עיני / מספרות לי את חיי / ושרות איתי את השיר / על ביתך שבתוך ביתי".
טוב לי בקיבוץ, טוב לי ברמת-גן, והעיקר - "לנו הארץ לצמיתות"!
