עם בוא האביב ציינו ברפובליקה האסלמית את ראש השנה (נורוז), חרף העובדה ששורשי החג מקורם בתקופה הטרום-אסלמית. כמדי שנה הגיע המנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי, לעיר משהד על-מנת לשאת את נאום החג. בניגוד לקודמו (אייתוללה ח'ומיני) שלא שש להבליט את האירוע, נשא המנהיג העליון נאום מתוקשר היטב במסגד "אמאם רזא" – מקום קבורתו של האמאם השמיני בשיעה האת'נא-עשריה.
לצד מספר תֶמות מרכזיות ובהן ביקורת מרומזת על תפקוד הרשות המבצעת התמקד עיקר הנאום במצבה של אירן נוכח הסנקציות תוך הפניית שלל חצי אשמה כלפי חוץ. ברור כי הצבת הגורם החיצוני במרכז הנאום נועדה להסיט את הדיון מהכשלים הניהוליים מבית. בנאומו הדגיש ח'אמנהאי את המוטיב, שהפך כמעט לשגרה בנאומיו, לפיו נמצאת אירן תחת מתקפה כלכלית מצד אויביה. הוא אף שטח טענות כבדות כנגד מדינות אירופה וכינה את המנגנון הפיננסי אותו גיבשו על-מנת לסייע לאירן בעידן הסנקציות האמריקניות כבדיחה.
הפניית חצי האשמה אל גורם חיצוני קיבלה ביטוי גם בנאומו של הנשיא רוחאני, שהעדיף לתלות את קולר האשמה בגורמי חוץ מבלי להתייחס לכשלים הרבים בניהול הכלכלה, ולהאשמות על שחיתות של בכירים בממסד השלטוני. יצירת קו אפולוגטי המבליט את היריב החיצוני, המאיים והבלתי לגיטימי, לשם חיזוק האחדות מבית אינו חדש בהוויה האירנית בפרט ובשיעה ככלל. העיסוק האינטנסיבי של בכירי הממסד המהפכני בהגדרת היריב על-פי צרכיהם הפך עם הזמן למודוס אופרנדי של הרפובליקה האיסלאמית.
אידאולוגיה מהפכנית עושה שימוש נרחב בתיאור היריב והסכנות הנשקפות ממנו, כתנאי הכרחי להצדקת דרכה וערכיה. שרידותו של משטר מהפכני תלויה לא פעם במידה בלתי מבוטלת בשימור תודעת היריב. תפיסת האיום המוצגת על-ידי בכירי הרפובליקה האיסלאמית נשענת על תבנית רעיונית ותעמולתית המבליטה את קיומו של אויב חיצוני המאיים על אושיות השלטון באירן. ראוי לזכור כי השלטון הנוכחי החל את דרכו כתנועת התנגדות והצלחתו לחבר בין הזרמים השונים בחברה האירנית התבססה על יכולתו לאיחוד כוחות כנגד יריב משותף. איחוד כוחות זה נשען על הבנייה תודעתית שהבדילה בין הצודק, ישר הדרך, לשליט בלתי לגיטימי הנשען על תמיכת המערב כנגד רצון העם וכנגד האתיקה האסלמית.
ניתן לזהות קווי דמיון בין ההגות המשמשת נר לרגלן של תנועות רדיקליות הקוראות לשיבה לחיק האיסלאם לבין התבנית הרעיונית כפי שהשתקפה בהגותו של מחולל המהפכה, אייתוללה ח'ומיני. אלה גם אלו תפסו את המערב כגורם מפריע להגשמתה של חברה מוסלמית צודקת המתבססת על נאמנות לצוו האלוהי ולדרכו של הנביא. עם זאת, הממסד המהפכני האירני ביסס את שלטונו על תבנית היברידית המשלבת את צו האל עם יסוד רפובליקני; קרי, אלה החייבים את מיקומם בממסד לרצון העם (הנבחרים) ואלה שמקומם בהנהגה נקבע על-ידי המנהיג העליון (הממונים). תבנית זו מציגה קו אידיאולוגי השולל כל דגם שלטוני הנהוג במערב ומציב כנגדו את שלטון חכם ההלכה כתפיסה חברתית צודקת יותר.
התמודדותו של הזרם השיעי על מקומו ומעמדו בעולם המוסלמי נוכח אורתודוקסיה סונית תרמה אף היא להבניית מסגרת היריב. ברור אפוא כי המאבק על תודעת ההמונים נכרך במישרין במיתוס המכונן השיעי, המבוסס על הנרטיב ההיסטורי המגולל את קרב כרבלא בו נהרג חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא, בידי שליטי בית אוּמיה (ב-10 בחודש מֻחַרם, שנת 680) בשעה שבא לתבוע את זכותו להנהגה. הממסד השיעי עושה שימוש נרחב בדימויים הלקוחים מהנרטיב ההיסטורי ומשקיע מאמצים לתיאור הלוחמים ואנשי הדת ככאלו הממשיכים את דרכו ומורשתו של חוסיין. יתר על כן, הבלטת מסגרת היריב קיבלה ביטוי מוחשי ומשמעותי במהלך מלחמת אירן-עירק (1980-88) בה יצר הממסד האירני תבנית תודעתית המבליטה את הדיכוטומיה בין הצבא האירני ומתנדביו אל מול הצבא העירקי. הראשונים תוארו כנאמני האיסלאם ומגניו ואילו האחרים תוארו ככופרים המייצגים שלטון עריצות ודיכוי.
נראה כי בחלוף ארבעה עשורים מהווה שימורו של הלהט המהפכני אתגר בלתי מבוטל בחברה שכשבעים אחוז מאזרחיה נולדו לאחר המהפכה או היו צעירים מדי על-מנת לזכור את ההתרחשויות שקדמו לה. שימור להבות המהפכה, כמטרה העומדת בפני עצמה, אינו מספק יותר ולפיכך יש להפנות את מירב המאמצים לניהול ענייני המדינה באופן שיענה על צרכיה. בשעה שאין מזור אפקטיבי למצוקות העם, ובגבור התסיסה החברתית, חוזר הממסד המהפכני על הניגון העתיק התולה את האשם בגורם החיצוני.
מכאן עולה השאלה מה חלקו של הממסד באבטלה הגוברת ובמצוקות הכלכליות. האם העלייה החדה במוצרי המזון הבסיסיים היא תולדת הסנקציות בלבד, או שמא קיימים כשלים מבניים בכלכלה האירנית? כדוגמת המבנה הרנטירי המתבסס על הכנסות הנפט והגז, והמבנה הכלכלי הדואלי המכיל שני צירים מקבילים: הציר הרשמי המיושם באמצעות תקציב הממשלה, והציר המקביל הידוע בכינויו "כלכלת הבוניאדים" שמקשה על הכנסות המדינה ממיסים.
בשיאו של המשבר שפקד את ערך המטבע האירני נשלח מכתב לנשיא אירן בו פירטו מספר אנשי אקדמיה את הסיבות למשבר והצעותיהם לשיפור המצב. המלצותיהם כללו בין השאר: א. צמצום התלות בשוק האנרגיה כמקור הכנסה עיקרי; ב. העדפת הייצור המקומי על פני ייבוא מוצרים זולים; ג. הפסקת התערבות הממסד הביטחוני בכלכלה; ד. מעבר הדרגתי מכלכלה מוכוונת לכלכלת שוק חופשי; ה. מתן תמריצים למשקיעים פרטיים; ו. הגברת הפיקוח וגביית מיסים מחברות ותאגידים. חרף ההמלצות המבוססות, ולמרות הוראתו של המנהיג העליון ליישם "כלכלת התנגדות" הנשענת על ייצור מקומי, נראה כי עד כה לא נעשו צעדי יישום אפקטיביים.
דוגמה נוספת היא ניהול משק המים והתייבשות חלקים נרחבים במרחב הכפרי שהותירה את החקלאות במשבר עמוק בעשור האחרון. גם במקרה זה עולה השאלה אם המשבר נבע מהמחסור בגשמים באותן השנים או ממדיניות בניית הסכרים שהובילו משמרות המהפכה. והאם קיים קשר בין השיטפונות שהתרחשו לאחרונה והותירו 500,000 אזרחים בעיר אהואז ללא קורת גג לבין פרויקט הקמת הסכרים על נהר כארון שהוביל הממסד הביטחוני. ראוי לציין כי מזה זמן מושמעת ביקורת חריפה מצד אנשי איכות הסביבה באירן בעניין מדיניות הקמת הסכרים שהחלה בשנות התשעים של המאה העשרים, קרי, בתקופת שיקומה של אירן לאחר מלחמתה עם עירק.
ניתן לסכם ולומר כי תנועת ההתנגדות האירנית שקרמה עור וגידים על-רקע התנגדותה לשלטון המונרכיה הפּהלוית חרתה על דגלה מסר של צדק חברתי, חלוקה צודקת של העושר ושחרור המערכת הפוליטית והכלכלית מתלות בגורם זר. חרף כל זאת, הבטחתו של מחולל המהפכה כי האיסלאם הוא הפתרון לכלל תחלואי החברה לא מומשה והקצאת המשאבים הותירה רבדים שונים בחברה האירנית בצד המקופח. נראה כי יישום המודל הכלכלי על-פי עקרונות ההלכה האיסלאמית נתקל, לעת עתה, בקשיים ולא בהכרח עקב הסנקציות בלבד. נכונה העובדה כי במצע הכלכלי האיסלאמי זוכה הקצאת משאבים לקידום "ציר ההתנגדות" לצידוק הלכתי הנובע מהכלל המבהיר כי אלה ה"נמצאים במערכה למען האל" רשאים לזכות בכספי הצדקה. עם זאת, שאיפתה של הרפובליקה האיסלאמית להפוך להגמון אזורי מאלצת את קברניטיה להסיט משאבים רבים אל מחוץ לגבולותיה, על חשבון אזרחיה.
