כשהשואה הייתה של כולם

הנה קטע מתוך טיוטת נאומה של גב' יונה לקס, שנכתבה על-ידי אדם ברוך על-פי רוחה וכוונתה של גב' יונה לקס, כנציגת "תאומי מנגלה" (מתוך ספרו של אדם ברוך, "בתום לב" ע' 16). "תום הלב של הקורבן: כל יום שעובר מחריף את הצורך שלנו, הקורבנות, להוכיח שהזיכרון שלנו תם לב. כל יום שעובר מכסה בעוד שכבה, את פני הזיכרון. אפילו פסקי דין נגד מכחישי שואה אינם פועלים באופן קווי ברור למען הזיכרון: אומנם הם דוחים את המכחישים, אבל איכשהו לא מגרשים את עצם ההכחשה מתודעת העולם הצעיר. אבסורד? לא, לא אבסורד, אלא מכניזם ידוע, מתעתע". פעם, כשהשואה הייתה של כולנו, של כל היהודים בארץ ובעולם, כששרנו ברגש "אחים שריפה...", כשהאזנו מצומררים לסיפורים משם... כשהתלחשנו על ההוא שעובר ברחוב ומדבר אל עצמו. ידעו. הוא משם. כשבת של פליטי שואה הייתה פגועה בנפשה הסברנו את המצוקה בלגדול עם הורים שסבלו. אנה פרנק הייתה גיבורת ילדותנו, דיברנו עליה בהערצה. ספרה עבר מיד ליד. הבטנו בדמותה משתאים. כולנו כאבנו ונעצבנו מסיפורי המורות בבית הספר. בטקס היינו רציניים כל כך... עצובים כל כך... כשהמורה הזמינה את סבתה של אחת הבנות הבטנו בה ביראת כבוד. היא באה "משם" היא ראתה את הגיהינום. והיא ניצלה. והיא פה. הבחנו בבירור בין טוב ורע. בין הרעים בסיפור לבין קורבנותיהם. קראנו אברהם מאפו בשביל התקווה. למדנו את "בעיר ההריגה" של ביאליק. חיפשנו סיפורים שמספרים מה היה שם. על ילדים גיבורים, על הורים שמסרו ילדים למנזר על-מנת להצילם ממכונת ההשמדה הנאצית. דמותו של יאנוש קורצ'אק זהרה מולנו באור גדול של אנושיות ונרעדנו ממסירות נפשו. קראנו את ספריו בשקיקה ובהתרגשות. קראנו ספרים על פרטיזנים והערצנו אותם. הוויכוח העיקרי היה אם אכן הלכו כצאן לטבח או שבאמת לא הייתה ברירה. בכובד ראש של ילדים דיברנו ודנו. ועדיין לא הגענו למסקנות. אהבנו להאזין לשירים העצובים. חיכינו לצפירה כדי לעשות משהו ממשי עבורם. לעמוד דום. לזכור. ועמדנו ברצינות ובעצב. כעסנו על מי שהעז לחייך. איך אפשר? זה יום עצוב כל כך... לא היו אפליקציות. הכל היה מוחשי. ידענו שהייתה שואה, והיא הייתה איומה ונוראה. הם התהלכו בינינו. הם וילדיהם הצעירים. מי העז להטיל ספק? מי העז להמעיט בגודל האסון? להשוות עם דברים שונים? קטע מתוך השיר "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק: קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים. וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים, וְלֹא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ – וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים, וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים; וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא; הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט". אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ, צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאר אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי, לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה, וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים .. בְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים – הַחַיִּים עַד-הָעוֹלָם!" .. מתוך האתר "פרויקט בן יהודה".