אני שייך לדור של ילידי הארץ שבביתו לא דברו על השואה. דור שהתבייש לדבר על כך. היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים ב-1973 היה הרגע המכונן עבורי בהפנמת מהותה של השואה ומשמעויותיה.
אני שייך לדור של ילידי הארץ שבביתו לא דברו על השואה; אני שייך לדור שחינוכו התעלם מהשואה; אני שייך לדור שהשואה לא הייתה חלק מהשיח החברתי שלו, שרוח תקופת חלק מבני דורו לא הפכה את השואה למוטיב מרכזי במחשבותיו. אומנם הורי אבי מתו ברעב בזמן השואה, אך הורי לא דברו על כך, ואני בקושי ידעתי כיצד הושמדו, ולא מצאתי צורך לברר ולבדוק. אף אחד ממחנכי לא עורר בי את הסקרנות להתעניין בשואה, להבין את משמעויותיה.
את החינוך שלי קבלתי בקריית חיים ה"אדומה", הפועלית. זה היה חינוך ציוני מהמעלה הראשונה, עם מורים ברמה גבוהה ביותר: אהבת המולדת, אהבת התנ"ך, התיישבות, בניין הארץ, הערצת שאול המלך בשירי טשרניחובסקי, עם "המתמיד" של ביאליק, וגם לימוד "תורה שבעל פה" ופרקי תלמוד. עבורנו העם היהודי היה העם שבארץ ישראל, ואילו יהודי אמריקה היו בגולה. לא הייתה לנו ראיה של כלל העם היהודי. הגיבורים שלנו היו גיבורי "מלחמת העצמאות" (קראנו לה "מלחמת השחרור"), וטקסי הזיכרון לחללי המלחמה הזאת היו מרכיב מרכזי בהוויה שלנו. לא היו טקסים לקורבנות השואה ובקרית חיים הקטנה נהרגו למעלה ממאה צעירים, כולם מכירים את כולם!
במבט לאחור דומני שהייתה אז ב"ישוב" מעין בושה לעסוק בנושא השואה, מעין בושה כיצד נטבחו היהודים, כיצד הלכו "כצאן לטבח". כן, מפעם לפעם שמעתי וקראתי בזמנו את הביטוי האומלל הזה. ואני מתמלא כיום בושה מול התעלמות זו של משפחתי, של הקולקטיב המפא"יניקי בו גדלתי, של "היישוב" - מהחזיון הנורא של שואת העם היהודי. חשתי בכך, בעוצמה אדירה ומסחררת, כשעמדתי עם דמעות בעיניים מול כיבשני אושויץ.
זה התחיל בשירותי בצבא, וזה התחיל הודות לחברתי (לימים אשתי) דליה, שעשתה עבודת גמר בבית ספר תיכון בכפר סבא על השואה. דרכה התחלתי להתעניין, ללמוד, להבין. הרגע המכונן עבורי היה כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. זה היה ביום שבת, 6 אוקטובר לפנות ערב. הייתי אחראי מודיעינית (יחד עם אבי יערי) על הצבא הסורי. החדרים שלנו "בבור" היו מול חדרי הרמטכ"ל. המסדרון המה מאדם, רעש וצעקות. חזרתי מהשירותים ולפתע מצאתי עצמי נתקל בדדו הרמטכ"ל, בני פלד מפקד חיל-האוויר, וגנדי, שמונה אותו יום לעוזרו של דדו.
"המפקד, אני לא יכול לעצור אותם", אני שומע את בני אומר לדדו. אני ממש סנטימטרים ממנו, ודדו משיב לו ומבט עצוב בעיניו: "בני תעשה כל מה שאתה יכול". תוך כך גנדי מאיץ בדדו שמוכרחים למהר לטוס לצפון. אני כבר יודע שהמצב שם גרוע וכל חטיבות הטנקים הסוריות חוצות עכשיו את הגבול. והנה גם בדרום חיל-האוויר לא יכול לעצור את הצליחה המצרית. זה חיל-האוויר הנהדר, החזק שלנו. ואז, הלמה בי המחשבה הנוראה: אנחנו נפסיד, מה יהיה על תושבי הגליל!? וכמו קונכיה הצפה ועולה ממעמקי הים, כך צפה תמונת השואה, תמונת הילד הקטן הנפחד ואימו, ואותו קלגס נאצי עם הרובה.
אחרי המלחמה, הייתי אחד מכמה קצינים יחסית צעירים באגף המודיעין, שגמרו אומר, כמעט בשבועה: NEVER AGAIN. כן, לקחנו את הלקח המרכזי של השואה כנר לרגלנו: לעולם לא ניתן עוד שמחדל מודיעיני כזה יקרה שנית. וכאן עולה בזיכרוני הרמטכ"ל שלאחר מלחמת יום הכיפורים, מוטה גור. מפעם לפעם, היה נוהג להטיף ציונות, וללמד את החיילים מה זאת אהבת הארץ. באחד הפעמים אמר בערך כך: "אתם יודעים מה היא המשמעות האמיתית של השואה? למעשה כל הנוער היהודי הושמד, כל הנוער המשכיל. אין לו תחליף! אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה צבא היה לנו עם הנוער הזה"? בשקט שהשתרר סביב השולחן שלו, הוא המשיך: "ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה לצבא שלנו ולמדינה אילו מרבית יהודי רוסיה היו עולים ארצה? מהפכה, מהפכה"! ואז נאנח: "בואו נפסיק לחלום, ונתחיל לדבר לעניין".
