הם לא מרפים

הם לא מרפים. שוב ושוב הם יוצאים בקול זעקה גדולה בתקווה שמישהו יאמין להם שרק החרדה לדמוקרטיה בישראל מטרידה את מנוחתם. כמו בארצות הברית, גם כאן מתקבצים להם כל המתחזים לאבירי שלטון החוק, אלה שמרבים בעתירות לבית הדין הגבוה לצדק, תוך שהם אוספים עילות מן הגורן ומן היקב, בתקווה שיום אחד הם יראו מהפך שלטוני שלא בדרך המלך אלא באמצעים לא-דמוקרטיים. אף לא אחד מהם באמת מאמין בסיסמאות-הכזב שהם מפריחים. כל מטרתם היא השגת מה שהם לא השיגו בקלפי באמצעות חקירות-דמה והאשמות-שווא. הם פשוט מסרבים להכיר בעובדה ששלטון מחליפים מאחורי הפרגוד ביום הבחירות - ולא בבית המשפט. רק במשטרים טוטליטאריים זה קורה אחרת. שיתוף פעולה בין גורמים רדיקליים לבין משתפי פעולה בתוך מערכות אכיפת החוק היא שיטה מוכרת. פרנץ קפקא בספרו 'המשפט' תיאר סיטואציה דומה כבר לפני לא מעט שנים. מבראשית, לא היה ממש במסע הציד שנפתח נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד בקדנציה הקודמת - כשמבקר המדינה מצא אי-סדרים, כביכול, "במעונות ראש הממשלה". חיש קל גויסו עובדים לשעבר כדי למלא את עמודי העיתון הידוע ביושרו האינטלקטואלי בדברי רכילות. אין מדינה אחת בעולם שבה בוחנים בזכוכית מגדלת, באמצעות חוקרי משטרה, את משק הבית במעון הרשמי. רק אצלנו זה יכול היה לקרות. מיטב חוקרי המשטרה חיפשו בכל פח אשפה אפשרי. אחר-כך, עברו להתעסק עם הסיגרים שראש הממשלה קיבל מארנון מילצ'ן. היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט ידע שאין בזה מאומה - ולכן הוא שלח את חוקריו לחפש מה נתן בנימין נתניהו "בתמורה" לסיגרים. שנה שלמה חיפשו אנשי המשטרה המסורים, בהנהגתו של רוני ריטמן, מפקד להב 433, ולא מצאו דבר. ריטמן, מי שפעל תוך ניגוד עניינים מובהק, שהרי פרקליטיו האשימו את ראש הממשלה ב"תפירת תיק המעשים המגונים שהוא עשה, על-פי הנטען נגדו, בקצינת משטרה", לא בחל בכל אמצעי מלוכלך, אולם מאמציו העלו חרס; מה שהוביל את היועץ המשפטי לממשלה לרדת מהחשד לשוחד. אלא שבמקום להסתפק בקביעה שנעברה, לכאורה, עבירה על חוק שירות הציבור (מתנות), הוא קבע שהייתה בקבלת הסיגרים משום מרמה והפרת אמונים. זאת קביעה שאין לה בסיס, אולם חסידי זכויות האדם כבר מצאו בקביעה האומללה הזאת עילה להשתלח בנתניהו. ההדלפות זרמו באין מפריע לאולפני הטלוויזיה. אינני יודע כיצד להגדיר את הפארסה הזאת - אבל ברור לי שאין בה מאומה, כמו גם בשני התיקים האחרים. הפגישות עם ארנון מוזס היו לגיטימיות לחלוטין. הן לא הולידו דבר. "ההבטחות" שנתן המו"ל והבעלים של 'ידיעות אחרונות' היו הבטחות-סרק. מוזס לא התכוון לקיים אותן ונתניהו לא אפילו לא טרח כדי לקדם אותן. סיטואציה זאת הביאה לעולם חיה דו-ראשית. מוזס הואשם בהצעת שוחד ואילו נתניהו הואשם, לא בקלת ההצעה, אלא במרמה והפרת אמונים. המוחות המעוותים בפרקליטות פשוט לא רצו לשמוט מידיהם סיטואציה שאין בה כל עבירה פלילית מבלי להאשים "במשהו" את נתניהו. גם בתיק בזק-אלוביץ אין דבר שמעלה חשד. הכל ספקולציות. אין אפילו ראיית זהב אחת שתצביע על קשר פסול כלשהו בין שאול אלוביץ לבין נתניהו. אולם כל זה אינו מפריע לפרנסי מחנה השמאל האנרכיסטי. הבחירות התקיימו - וכעת הם שוב פנויים כדי לחרחר ריב ומדון. יום הבחירות הפך עבורם ליום של מפח נפש - אבל כמו הדמוקרטים בארצות הברית הם כל העת מחפשים דרכים להפוך את הקערה על פיה. זה לא צלח שם - וזה לא יצלח כאן. חכמי תורת המדינה מדברים מזה מאות בשנים על חוכמת ההמונים. הם קבעו את הביטוי האלמותי Vox populi, vox Dei; כלומר, קול המון כקול שדי. בפרקליטות, אולי, לא מאמינים שעליהם להתחשב גם בקולו של הציבור - אבל זאת התורה הנכונה שלאורה יש ללכת. ההמון לא קובע את חפותו של האדם - אבל הוא קובע שיש להתחשב בקול הזה. אינני יודע כיצד היועץ המשפטי לממשלה יתרגם תורה זאת לשפת המשה - אבל הוא מחויב לעשות כך. מיליוני האזרחים שהצביעו בקלפיות מצפים שגם קולם יישמע - והוא צריך להישמע.