בימים האחרונים, שבהם ציינה ישראל בטקסים רבים ושונים את המעבר משואה לתקומה ומזיכרון הנופלים לשמחת העצמאות, הושר שוב ושוב ההמנון הלאומי רב-המשמעות, "התקווה", ושוב ושוב חזרו המלים המכוננות: "להיות עם חופשי בארצנו". האומנם?
האם כך מתנהג עם חופשי בארצו?
כ-52 שנים חלפו מאז שחררה ישראל את ירושלים ואת הר-הבית מידיו של הכובש ההאשמי (הירדני, עד שירדן תהיה פלשתין, גם להלכה ולא רק למעשה). ישראל הרשמית מתגאה בכך שהיא דואגת ומבטיחה חופש תפילה לכל, ונמנעת מלהזכיר שאמנם יש חופש תפילה כמעט לכל,
פרט ליהודים, שמהם נמנעת זכות התפילה במקום הקדוש ביותר להם: הר-הבית. הברית הבלתי קדושה בין הרבנות היהודית לבין הוואקף המוסלמי
שוללת מיהודים את חופש התפילה ומנכרת את הר-הבית. האם כך מתנהג עם חופשי בארצו?
למעלה מ-25 שנים חלפו מאז
הטקס המשפיל על מדשאות הבית הלבן, ב-13 בספטמבר השחור 1993, שבו הועמדה ישראל על-ידי הוזי "השלום" המשיחי על רמה אחת ובמעמד אחד עם גדול רוצחי היהודים מאז הצורר הגרמני. תרגיל ההונאה של האוסלואידים, בגיבוי עדר התקשורת, שיווק את עידן "השלום", שיקר במצח נחושה, ודירדר את ישראל לארוכה שבמלחמותיה,
מלחמת אוסלו, אשר לובשת צורה ופושטת צורה מאז ועד היום, בין תחת שלטון השמאל ובין תחת שלטון "הימין". אין פלא שהתקשורת מתחמקת מלקרוא למלחמה בשמה העברי - מלחמת אוסלו - ומשתמשת שוב ושוב במונחים של האויב: אינתיפאדה. האם כך מתנהג עם חופשי בארצו?
ייתנו - יקבלו
כ-14 שנים חלפו מאז עשתה ישראל הרשמית מעשה גזעני נגד עשרת אלפים אזרחים נאמנים שלה, גירשה אותם מבתיהם, הרסה את יישוביהם הפורחים, הוציאה את מתיהם מקברותיהם, והביאה לשריפת בתי הכנסת שלהם. אילו היה נאסר על יהודים לגור במקום אחר כלשהו על-פני כדור-הארץ הייתה ישראל זועקת חמאס כנגד
האנטישמיות המרימה ראש. בארץ ישראל עשתה ממשלת ישראל
בקלונה ובעצמה את המעשה האכזרי. האם כך מתנהג עם חופשי בארצו?
בשנים האחרונות אנו עדים שוב ושוב למלחמה מקוטעת ("סבבים" בשפת המכבסה) מול האויב שתפש את המקומות שמהם גורשו היהודים, לקול מצהלותיהם של לא מעט מתושבי
"חוטף עזה" המשלמים את מחיר ההרפתקה ההיא. כל יום לחימה (ולא "סבב") וכל גל הצתות נפתח במועד שנקבע על-ידי האויב ומסתיים במועד ובתנאים שנקבעים ומוכתבים על-ידי האויב. האם כך מתנהג עם חופשי בארצו?
אין הדברים מכוונים להפלת החמאס. החמאס הוא אמצעי המניעה כנגד
אחיו המסוכן ממנו, עבאס. ממשיכיהם של האוסלואידים, העולים לרגל לרמאללה אל הפריץ ותחת תמונת קודמו הרוצח, מוכנים לסכן את חיילי צה"ל כדי להפיל את החמאס ולהשליט על רצועת עזה את אבו-מאזן ורשות הטרור שלו. אסור בתכלית להיגרר
למלחמה בלתי מוסרית מסוג זה, שמשמעותה הפיכת חיילי צה"ל
למגש הכסף בשירות האויב.
אבל, יום הלחימה הבא צריך להסתיים באפן שונה מן הקודמים לו. לא ישראל צריכה לבקש את הפסקת האש משיקולים שונים שאינם ממין העניין (האירו-ביזיון, למשל), אלא האויב. החמאס וראשיו ומרעיו, או מי שישרוד מהם, צריכים להביא לשולחן את חיילי צה"ל המתים המוחזקים בידיהם, ורק אז לבקש את הפסקת האש. ראש הממשלה קבע מזמן את הכלל: ייתנו - יקבלו. במקרה הנוכחי:
ייתנו את מתינו - יקבלו הפסקת אש. כך נוהג עם חופשי בארצו!
