הכבוד והיקר לבג"ץ שמנע בעד ביבי לפגוע בטקס הזיכרון הקולקטיבי המשותף ליהודים ולפלשתינים. זו לא החלטה פופוליסטית, והיא נכונה למדינה דמוקרטית שחייבת להשלים עם רצון המיעוט החולק על דעת הממשלה. הבג"ץ הוא לתפארת מדינת ישראל גם אם ביבי ויריב לווין ו
בצלאל סמוטריץ' מעקמים את האף.
אם אמא של יעקב, שנהרג בידי אחמד, רוצה לעשות את יום הזיכרון עם משפחת הרוצח, או להפך - זה דו סיטרי וסימטרי - אין למנוע זאת מהם כפי שהדמוקטטורה של ביבי ניסתה לעשות ונבלמה בבית המשפט.
אבל יש בטקס המשותף משהו מקומם, שגוי, המעיד על אובדן הגבולות בין "אני" ו"אתה"; משהו מרוח ההשפלה הפנימית ברצון של אדם שכול לעשות את הזיכרון עם אויבו שנקלע למצב זהה. הטקס המשותף מנוגד לנטייה הטבעית של האבל שבהתעטף עליו נפשו משתוקק לעשות את היממה הזאת בחשבון נפש עם עצמו ומשפחתו ועמו בלבד.
בטקס האלטרנטיבי יש מרכיב בלתי סביר. יש עוד 364 ימים בשנה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, ישראלי-פלשתיני. הרצון לעשות זאת דווקא במצב הרגיש של התייחדות עם השכול פגום ושגוי ומלאכותי.
אז אם יש מעט שכולים שרוצים לעשות זאת בצורה דו-לשונית - בבקשה. ספדו לחללים ביחד. אך אני סבור שזה לא רק משגה אלא טקס המעיד על חולשה במחשבה, ובתחושה ובתגובה של הנוטלים חלק בטקס האלטרנטיבי.
בסופו של דבר, דווקא אלה המצדדים בפתרון שתי המדינות לשני העמים צריכים לזכור כי "גדר גבוהה מייצרת שכנות טובה, ויש צורך בגדר טובה, בסייג, גם ביממה הרגישה הזאת של האבל הכבד.
הניחו לנו להתאבל על מתינו עם עצמנו, ולפלשתינים שמורה הזכות לעשות כן במקומותיהם.
מותר ביחד? בוודאי. רצוי ביחד? - לא ולא.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
