אני מוצא לנכון להודות לד"ר אורי וייס, עמית מחקר במכון ון ליר, על שהגיש לקורא הישראלי אנתולוגיה צנועה של שירים ומסות בעריכתו, הנושאת את השם "וַאֲהַבְתֶּם", המוקדשת למשוררת ד"ר טלי לטוביצקי, שהלכה מאתנו השנה אחרי התמודדות קשה עם מחלה ממארת. היא הייתה רק בת ארבעים ושלוש במותה.
ד"ר אורי וייס מאמץ במבוא לאנתולוגיה את חזונו של פרופ' הוגו ברגמן "למען התגברות היהדות ההומניסטית על היהדות האפילה". הוא הולך בעקבות פרופ' ברוך קורצוויל, "שביקר את חוקרי הספרות העברית על זניחת ריב הערכים, וביחוד הריב על ערכי היהדות".
אני מברך את ד"ר אורי וייס על עבודה רבה, שהשקיע בעריכת האנתולוגיה, כשהוא קשוב לגישת המשורר אבות ישורון, "שחלם על כך שהספרות העברית תערוך את התפילה, ותריב את ריבם של הערבים המנושלים", ברוח זו הציג אסופת שירים, שתקדם את היהדות אל
"וְאָהַבְתָּ" ותתרחק מהרעיון "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק".
מקובלת על ד"ר אורי וייס גישת פרופ' יוסף אגסי, שטען, כי הסוציולוגים לפני מאה שנה סברו, "שהדת הולכת להיעלם, ומאז הדת רק מתגברת... לכן חשוב לריב את ערכיה ולהוביל להומניזציה שלה". ותרומה צנועה לכך מצאנו באנתולוגיה.
האמונה באל
אני מתחבר לגישה, כי יש לחולל שינוי בספירה התרבותית-דתית-קהילתית, "וכאן יש תפקיד חשוב לסופרים ולמשוררים. בריב על ערכי היהדות, אנו באים להגן על הנרדפים הערבים, אך גם להגן על התרבות היהודית מפני השחתתה".
מקובלת עלי התפיסה, שלאנשים המגדירים עצמם חילונים יש מקום במאבק על עיצוב ערכי היהדות. לכן העמדות המוצגות באנתולוגיה "הן בלתי תלויות בשאלות האמונה באל... או במחויבות לקיום המצוות". נתן לכך ביטוי המשורר אברהם שלונסקי המצוטט במבוא - "ריבונו של עולם, יש אדם באמצע עולמך, הוא נברא בצלם". המשורר מציע ניסוח של הומניזים, "שיכול להיות מאומץ הן בידי האדם הדתי והן בידי האדם החילוני".
במבוא המרשים והמעמיק עולה זעקה:
"שדווקא חוסר התמצאות הציבור הרחב במקורות היהודיים מסייעת לעלייתם של זרמים אפלים, שמעוותים את היהדות להתפרש כהצדקה לדיכוי... על כל פנים אנתולוגיה זו נערכה מתוך כבוד למקורות ומנקודת מבט הרחוקה מלהיות אנטי דתית".
ביטוי למגמה זו ניתן למצוא בשירה הכואב של המשוררת ד"ר טלי לטוביצקי ז"ל - "וְאֵין לְכָל זֶה תַּקָּנָה". היא מאמצת ללוח לבה את כאב הנביא ישעיהו כפי שבא לידי ביטוי בפרק ט"ו, 15 - "כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרְַתנוּ בְּרִית אֶת-מָוֶת וְעִם-שְׁאוֹל עָשִׁינוּ חוֹזֶה" ומתוך כאבו של הנביא היא כואבת את המתחולל פה ועכשיו לנגד עיניה:
"וְהַלֵּב נִשְׁבָּר
וְאֵין לְכֶל זֶה תַּקָּנָה,
וְכָל הָרַך וְהַחוֹמֵל בָּעֵת הַזֹּאת נָדַם.
אַבְנֵי הַשָּׁפָה נִסְדָּקוֹת,
פְּרוּעוֹת כְּטַעַם הַדָּם,
סִירֵנוֹת מִכָּל הַחֲרַכִּים חָגוֹת סָבִיב
סָבִיב וְהַלֵּב נִשְׁבָּר"
והשיר מסתיים:
"עָשָׁן בַּלֵּב בָּאוֹטוֹבּוּס לַעֲבוֹדָה
לֵב פִּיחַ, לֹא לִרְאוֹת לֹא לְדַבֵּר,
בֵּין הַהֲרִיסוֹת אֵין מָקוֹם
לִבְכּוֹת וְאֵין לְכָל זֶה תַּקָּנָה".
מתוך כבוד לספר הספרים, מתוך יראת שמים ואהבה לבורא עולם כתב המשורר יוסף עוזר ביראת קודש על כיסא הכבוד השמח, כי כאן למטה, ישנם גם ברואי בצלם המתמודדים עם קדושת החיים כדי להציל תינוק. השמחה היא שמחת הכותל שתחתיו:
"נַגִּיד יֵשׁ תִּינוֹק מִתַּחַת
לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
וְרַק אִם נָזִיז אֶת הַכֹּתֶל הַקָּדוֹשׁ
נַצִּיל אֶת הַתִּינוֹק
אֵין סָפֵק
שֶׁכָּל גַּלְגַּלֵּי הַמֶּרְכָּבָה
יִדְחֲפוּ אֶת הַבּוּלְדוֹזֶר
לְמוֹטֵט אֶת הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
וְכִסֵּא הַכָּבוֹד יִשְׁמַח
כִּי הִצַּלְנוּ אֶת הַתִּינוֹק...."
במציאות בה נגדעים חיי ילדים שואב המשורר יוסף עוזר כוח ואמונה מהכותל הקדוש. אותו הוא מבקש להנחיל לקורא, שיראה בו כתובת נאמנה לצו המחייב קדושת חיים, כי מה שגורם שמחה לבורא עולם היא המחויבות שלנו, מחויבות ברואיו, לקדושת חיי אדם - קדושת חיי תינוק שזה עתה בא לאוויר העולם. באותה דרך פוסעות המילים של המשורר
רוני סומק בשירו "אברהם בדרך לעקדה" - "חֲגוּרַת הַנֶּפֶץ תִּקְתְּקָה עַל גּוּפוֹ הַמֻּפְחָד", אך "מַזָּל שֶׁרֶגַע לִפְנֵי הַפִּצּוּץ הִזְכִּיר לוֹ אֱלוֹהִים שֶׁיֵּש אֱלוֹהִים".
היטיב לנסח ד"ר אורי וייס את מה שאני כקורא האנתולוגיה חשתי, כי "מחאה על השכחת מצוות שבין אדם לחברו, ובפרט כלפי לא יהודים, אין בה כדי לרוקן את היהדות מתוכן, אלא כדי למחות נגד ניסיון ריקנותה מתוכן". מחאה שהיטיב לתארה המשורר ד"ר אלמוג בהר בשירו "שיח' ג'ראח, ה'תש"ע" בבית החמישי -
"וְהָיִיתִי חוֹֹלֵֵם נָבוֹא לְשֵׁיח' גֵּ'רַאח לְהַפְגָּנָה
גְּדוּדִים גְּדוּדִים שֶׁל מְגֹרָשִׁים, וּבְתוֹכֵנוּ יִצְעֲדוּ הַתֵּימָנִים שֶׁגֹֹֹֹֹרְשׁוּ
מִִן הַמּוֹשָׁבָה כִּנֶּרֶת, וּפְלִיטֵי חֶבְרוֹן הַיְּהוּדִים מתרפ"ט,
וְעַרְבִיֵּי בַּקְעָה, טַלְבִּיָה, קָטָמוֹן, מֵאָה שְׁעָרִים, לִיפְתָא
וְעֵין כֶּרֶם שֶׁגֹּרְשׁוּ בַּנַּכְּבָּה, וּפְלִיטֵי הָרֹבַע הַיְּהוּדִי
שֶׁבִּ-48 גֹּרְשׁוּ עַל יְדֵי הַיַּרְדֵּנִים וּבְ-67 הֻֻֻֻֻֻֻֻלְְאֲֲמוּ בָּתֵּּּיהֶם עַל יְדֵי
מֶמְשֶׁלֶת יִשְׁרָאֵל לְהִמָּכֵר בְּכֶסֶף רַב וּלְהַשְׁאִירָם בִּפְלִיטוּתָם,
וְְהַַפַּּּּּלַסְטִינִים שֶׁגֹרְשׁוּ מִן הַכְּפָרִים שֶׁמִּסָּבִיב לְלָטְרוּן ב-57,
וְהַמִּזְרָחִים שֶׁגֹּרְשׁוּ מִשְּׁכוּנַת יְמִין מֹשֶׁה אַחֲרֵי שָׁנִים...."
אסיים בתפילה משירת חנוך לוין ששולבה באנתולוגיה, בתפילה ובתחינה, שלאומנות המקדשת את חלום ארץ ישראל השלמה המנווטת כוחות מרכזיים בממשלה העתידה לקום, תהיה קשובה לשורות הבאות שחצב חנוך לוין בתקווה לשינוי מהלכיה הנלוזים: "בֵּיתִי אֵינוֹ עַל הַנִּילוּס וְאִשְׁתִּי לֹא יוֹשֶׁבֶת עַל הַפְּרַת, וְהִתְמַתַּחְתִּי יָפֶה כָּל בֹּקֶר גַּם בֵּין מְטוּלָה לְאֵילַת, כִּי אֲנִי אֵינֶנִּי חוֹל אֲשֶׁר עַל שְׁפַת הַיָּם....."
המשך יבוא ברשימה הבאה.
